תרגום ועיבוד הפרק הראשון (עמ' 9-32) בשם:

יהודי-פורטוגל: סקירה

מתוך הספר:

שני גולים-פורטוגליים בקשטיליה

דום דוד נֶגרו

ודום יצחק אברבנאל

מאת

אליאס ליפינר [1]

תורגם מאנגלית, עובד והותאם לאתר www.mybelmonte.com
ע"י שרה מולכו ב-2006, ברשות הוצאת-מאגנס, ירושלים

Chapter one (pp. 9-32)

The Jews of Portugal: An Overview

In:

Two Portuguese Exiles in Castille

Dom David Negro &

Dom Isaac Abravanel

Elias Lipiner

Translated from Portuguese by

Menahem Pariente

האוניברסיטה העברית, ירושלים.

(www.magnespress.huji.ac.il)

הספר דן בשני ארועים חשובים אך נבדלים אודות שני אנשי-חצר יהודיים בממלכת-פורטוגל ושילובם בחיים-הפוליטיים שם. הסבר נאות של הארועים, וגם של חוסר-הרציפות ביניהם... מחייב את הצבתם במסגרת-ההסטורית הרחבה יותר. זאת תכליתו של הפרק, בו ייסקרו התרחשויות קודמות ומאוחרות לאלה הנזכרות בספר, תוך כדי פריסת היריעה-ההסטורית-הכללית, במיוחד מן ההיבט של היחסים בין היהודים לבין החצר-הפורטוגלית. [2]

העידן היהודי (=Tempo dos Judeus)

... למעשה קיימות רק מסורות-עתיקות, אגדות ומעשיות אודות הגעתם של היהודים לחצי-האי (האיברי), בין אם כסוחרים ומתיישבים מרצונם-הם בימי שלמה המלך, או בכפייה, כפליטים ושבויים, עם חורבן המקדש הראשון בירושלים או עם חורבן הבית-השני, ע"י בבל ורומא בהתאם. נראה כי אז החלה תפוצתם בעולם. רבות מהמסורות, האגדות והמעשיות הללו מופיעות בפרושים לכתובים-תנ"כיים כאלה ואחרים של דום יצחק אברבנאל, המשכיל היהודי-הפורטוגלי שבחצרו של המלך אַפנס V, או של פרשנים יהודיים אחרים...

לוסיו דה-אזבדוJ. Lucio de Ezevedo=) , 1921-2) פוסל את ערכן-ההסטורי של מסורות כאלה, ש"באמצעותן, החל במאה ה-14, היהודים הנרדפים תבעו את הזכות לחיות על האדמה שאבותיהם נאחזו בה מזה דורות רבים", כשבדבריו נרמזת השפעת דעות-קדומות אנטי-יהודיות כמוסות. עם זאת מודה המחבר כי לבטח "מועד הגעתם קדום ביותר, עוד בטרם הונצחו זכרונות, מסורות או מסמכים-כתובים כלשהם." ואילו כתבי-יד המתייחסים לקיום יהודים – אם בחצי-האי בכללו או באותו חלק שבעתיד יהפוך ליחידה הגאוגרפית והפוליטית הנפרדת פורטוגל - מתוארכים אם למאה ה-3 לפני-הספירה, או למאה ה-4 אחריה, כל זאת לפי לייטה דה ואסקונסלוש Leite de Vasconcelos=) , 1958) השערתו האחרונה מתבססת על כיתוב על-גבי מצבה מאַלגרבֶה, שתעד ותיארך... שמואל שווארץ (ב-1922, מי שחשף עוד קודם לכן את האנוסים-הנחבאים שבבלמונטה, ש.מ.).

לפי לייטה דה ואסקנסלש קיימת התייחסות ליהודים כבר במאות ה-10-11, במסמכים פורטוגליים הקודמים להקמת-הממלכה, ואילו כינון הממלכה-הפורטוגלית חל במאה ה-12, ע"י דום אַפנס הנריקשׁDom Afonso Henriques=) , 1128-1185), המלך הראשון. כלומר: כבר היו בנמצא קהילות-יהודיות בנות מאות בשנים בטריטוריה שנתחמה אז. ואילו ראשון מלכי-פורטוגל המשיך את מסורת-הסובלנות כלפי היהודים ששררה לפניו תחת שלטונו של דון אלְפֿנס VI מקשטיליה. אותו אלפֿנס הוא זה שהעניק לאביו של אַפנס - לדוכס הנריקֶה מבורגוניה - את הרוֹזנוּת הפורטוגלית (=Condado Portucalense), זו שהתרחבה אחרי-כן ע"י כיבושים והפכה לפורטוגל. נראה כי אימוץ הסובלנות נבע מהצורך להפיק תועלת מן היהודים באיכלוס השטחים-הכבושים מידי המוּרים (=הכובשים הערביים, ש.מ.), או גם משום שהיהודים נחשבו כמקור נכבד להכנסה ממסים. כזאת נקל להסיק מעיון במערכת-המורכבת של המסוי הרגיל, או המיוחד, שהוטל עליהם מראשית-התיישבותם.

יתכן שדום יחיא אבן-יחיא (או אבן-יעיש) שיתף-פעולה בכיבוש אותם השטחים החדשים לשם הרחבת הממלכה, לצידו של המונרך-הפורטוגלי הראשון (או אולי לצד אביו דום הנריקֶה מבורגוניה). בדברי-הימים היהודיים נאמר שדום יחיא (האב-המייסד של משפחת אבן-יחיא המפורסמת) היה מצאצאי בית-דוד. יש רישום כי בתמורה לשרותיו הוענקו לו אחוזות ונחלות רבות כיד-המלך... וכן נס-משפחתי שצאצאיו נשאו בגאון במאות הבאות, תוך הצטיינותם בהשכלה, בתפקידים הרמים בממלכה, ובהנהגת הקהילה-היהודית הפורטוגלית (ר' להלן, ש.מ.).

אלכסנדרֶה הֶרקוּלאנ (=(Alexandre Herculano גורס כי היהודים "הועדפו החל במאות הראשונות של הממלכה," וכן ש"סביר שבשום-מקום אחר באירופה, פרט לפורטוגל-הביניימית, לא הועדפו היהודים כל-כך ע"י הרשויות-הצבוריות." הדבר ניכר הן בחוקים והן בתקנות-מינהליות. אלה המתייחסות ליהודים ייכללו בהמשך כמכלול נפרד בתוך הקובץ הראשון של קודקס החוקים-הפורטוגליים הקרוי: צווים מטעם האדון המלך דום אפונסו V (הקודקס-האפונסיני),[3] שיצא לאור ב-1446... בחברה הפורטוגלית - שהיתה מרובדת מאד בימי-הביניים והבדלי-הסטטוס בין-המעמדות ניכרו מול ערכאות-הממלכה - היה זה אך טבעי שתיווצר ותתפתח תחיקה-מיוחדת ליהודים, אשר תתייג אותם כיוצאי-דופן משפטית וחברתית.

המדורים-היהודים בצווים-האפונסיניים מקיפים נושאים שמעבר לתחיקה, וכוללים גם את ההסטוריה והדרמה של הקיום-היהודי בפורטוגל-הביניימית. בערוב היום, עם הישמע צלצול פעמוני-הכנסיה לקראת תפילת אוֶה מאריה, לא יכלו היהודים להסתכן ביציאה אל מחוץ לגיטאותיהם (=Judarias/Judiarias), עליהם גוננו חיילי משמר-המלך. במדורים אלה נחשף גם מאבקם הנואש של היהודים במטרה להיפטר מן המגבלות על חרותם, שהפכום לקבוצה דחויה בשולי-החברה. ואכן, נראה שלמעשה משעה שאותן תקנות-מגבילות יושמו למציאות-היומיומית המשתנה, הן לא נאכפו במלואן כראוי. כתוצאה בצווים-המלכותיים המאוחרים יותר, מהמאה ה-15, נמצא חדשות לבקרים התייחסות אל הפרות-חוק חוזרות ונישנות...

כך גילו המונרכים במהרה, אם לא את אי-הצדק שבצוויהם, הרי שלפחות את חוסר-האפשרות של אכיפתם כלשונם. תוקף-החוקים הוחלש והומתק בין אם בגין היהודים (שתוך התגוננות, או כתגמול על הטיפול השגוי בהם, חיפשו תחבולות כיצד להתחמק מקיומם), ובין אם בגין אינטרסים פוליטיים ומינהליים מצד הכתר עצמו (היו מקרים שהדבר נעשה כדי להקל על איסוף-המס מהקהילה-היהודית, ובמקרים אחרים - כיוון שהכתר ניזקק לשיתוף-הפעולה האינטלקטואלי מצד היהודים, ר' להלן). את האמביוולנטיות הזו בעמדת המלכים-הפורטוגליים, ואת נדיבותם-לכאורה, יוכיחו יותר מכל אותן זכויות-היתר-האישיות, הפריבילגיות והפטרים שהעניקו. כי בעת ההיא היתה מקובלת הפרשנות-הפרטית של החוק, לפי רצונו-האישי של המונרך, ולעתים-קרובות נסתרה מפניו ונדחקה לקרן-זווית הפרשנות-שכנגד, זו החברתית-הכללית שביטאה את המצפון-השיפוטי של כלל-הקהילה. והמלך מצא לנכון להעניק שיחרור-בכתב מקיום-החוק ליחידים המועדפים על-ידו. דברי-הימים ומסמכים דאז מורים על מספר ניכר של יהודים שקיבלו זכויות-יתר בסתירה לצווים-הכלליים.

עפ"י חוק שגזר דום דוארטֶה (=Dom Duarte) ושאושרר ע"י דום אַפנס ה-V, נאסר למשל על יהודים להעסיק משרתים נוצריים. למרות זאת, במכתבו של דום אַפנס עצמו מ-12.7.1480, הוא מתיר לדום יהודה נֶגרו להעסיק נוצרי כמנהל-המשק בנחלתו. ידוע שאותו מלך פטר יהודים רבים מנשיאת סימן-הזהוי שחוייבו להצמיד לבגדיהם, ושהבדילם מיתר האוכלוסין וביזה אותם. באותו האופן, ולמרות החוקים המחייבים אותם להתגורר אך ורק בגיטאות, אחדים המשיכו לדור בכפיפה אחת עם הנוצרים במקומות שונים. מיגוון-תואנות שימשו את המלך לשם הענקת היתרים-מיוחדים לפרוץ את חומות-הגיטו לרבים מהם. צווים נוספים אימצו את כפל-הערכים הזה ואת "הנדיבות" שתועלת-אישית בצידה.

ממבט-ראשון, באופן פרדוקסלי ומפתיע, נראה היה הטקסט בצווים האלה ממש מטעה, מוזר ומהופך, כאילו נועד החוק לכפות על היהודים – תוך איום בענישה חמורה המוזכרת בצווים - את קיום מצוות-תורתם, תורת-משה. מגמה זו ניכרת בפסקאות שונות של הקודקס האפונסיני: כך הצו שחייב אותם להזדקק לשחיטה-כשרה לפי חוקי-דתם, ובידי שוחט-הקהילה (בסעיף LXXIV, המטרה היתה פיקוח על כמויות-הבשר שצרכו היהודים, ומניעת השתמטותם מהיטלים שהכתר גבה על-כך); או חיובם להעסיק כרבנים אנשים מלומדים, כדי להעשיר את חיי-דתם-הם בקהילתם (LXXXI); או איום בעונשי-מאסר על יהודים, אם יופיעו בפני הערכאות בשבת או בחגי-ישראל ((XC; וכן הוטל עליהם איסור לשתות בנסיבות מסוימות יין לא-כשר (XCI, כשהתכלית האמיתית בחקיקת סעיף זה היתה הרצון למנוע ככל האפשר מגע ביו נוצרים ליהודים). מכל מקום, ללא-הבחנה מה היו הסיבות שניתנו לזכויות-היתר - הישרדות-היהודים היתה תלויה בהן. בשל מיקומם בתחתית המדרג-החברתי, ודחייתם ע"י החברה-הביניימית מסיבות שניתן להבינן כדתיות, היהודים תמיד נזקקו להגנת-החזקים בקרב האומות הנוצריות.

סופו של דבר, ולמעט חריגים בודדים, ההגנה ליהודים-יחידים - ובמקרים מיוחדים גם זו הקולקטיבית - ניתנה לא מטעמים של רוח-הומניטרית או צדק-חברתי לפי המושגים-הביניימים, אלא משום שהיהודים נתפסו כרכוש-המלך, שראה עצמו זכאי להנות הן מעושרם והן מכשרונותיהם. מכאן שהגנת המלך ניתנה להם בחסד ולא בזכות. מנקודת-מבט זו, החל בתקופות הקדומות בהן נכתבו המסמכים בלטינית, ואחר-כך בפורטוגלית, נחשבו היהודים כנכס-מוערך. למעשה, הצו-המלכותי של דום אפונסו II - הכתוב לטינית - מ-7.12.1210, דן בנתיניו היהודים כ"היהודים שלי"(=(judei mei, ואילו יחיד כלשהו מביניהם מכונֶה "היהודי שלי" meo judeu))". בכתב-הגנה שניתן להם במועד מאוחר יותר, מכנה אותם דום דיניז Dom Diniz=)) ממש כך בניב-המקומי (=os meus judeus). ברישא או בסיפא של כתבי-זכויות כאלה תמיד חזר ונשנה המשפט: "ואני מעניק להם, ברוב טוּבִי וחסדִי ".

לאורכה ולרוחבה של הממלכה נותרו מאז ימיה הראשונים עדויות לנוכחותם של היהודים ולזכרונותיהם-ההסטוריים. הצווים האפונסיניים הביניימים שהוזכרו משקפים את החשיבה-הפוליטית והדתית אודות יחסי-הגומלין ביניהם לבין הפורטוגלים. תקנות-החוק הללו עיצבו מסגרת להיבטים שונים בחיי-היומיום שלהם בממלכה דאז. למרות שהתאור מוגבל במהותו, בכל-זאת נשקפת ממנו דמות חברתית-כלכלית ודתית של קבוצה-אתנית זו, על זכויות-היתר שלה ועל השפלתה גם יחד - בגדולתה-ההסטורית כמו בהחרמתה-הימיומית - ותמיד בכפיפות לרצונו ולגחמותיו של המלך, הלוא הוא ההתגלמות הנעלה ביותר של החוק באותם זמנים.

אכן, כפי שראינו לעיל, שינו מלכי-פורטוגל את צוויהם ואת מידת חלותם-הקפדנית לטובת יהודים-מועדפים יחידים, כדי להקל במקצת עליהם. אבל מנגד, במקרים אחרים, הכבידו את אוכפם ממש על אותם בעלי-זכויות - כקבוצה. כך, למרות העובדה שבאחד הצווים נאסר במפגיע לחבֵל ולהפריע לחגים ולפולחני-דת יהודיים, וחל איסור מפורש על ההטבלה לנצרות, הרי שבמספר מקרים נהגו מלכי-פורטוגל להיפך, בסַגלם מדיניות המאלצת את היהודים להמיר את דתם. בדרך זו כמו נפוצו החיידקים ששנים מאוחר יותר יביאו למחיקת היהדות-הפורטוגלית מכל וכל. מדיניות זו, המשתקפת בחלקה בקודקס-האפונסיני, נקטה בשלב-ראשון באמצעי-שכנוע כמו-פסיכולוגיים, שופעי טוב-לב וענווה-אֶבֿנגלית, בנסיון לקסום ליהודים ע"י הבטחות מפתות. ככלל, ידוע שחוקי הקודקס היתוו ליהודים תנאים נחותים מאלה שהנוצרים נהנו מהם. למשל, בהתדיינות-משפטית בין נוצרי ליהודי, עדותו של האחרון לא נחשבה כקבילה אלא אם כן נתמכה ע"י עדותו של נוצרי נוסף, בעוד שעדות המתדיין-הנוצרי היתה תקֵפה וקבילה בכל מקרה (סעיף LXXXVIII, תת-סעיף 7). אולם למרבית-הפלא, במקרה אחד בלבד יכלו יהודים לקבל זכויות עדיפות בהרבה מעבר לנוצרים: משהביעו נכונות להתנצר. ואכן, היהודים-המומרים הועדפו בתקנות מסוימות במיגוון-דרכים, אם ע"י שחרורם משרות-צבאי (לוֹ היו זכאים רק כמרים); או ע"י הענקת-הזכות למתנצרים לרשת את רכוש-הוריהם, גם אם אלה עדין בחיים! זכויות אלה פורסמו חגיגית מטעמו של דום ז'ואן I (=(João, שבהציבו את היתרונות המוענקים למומרים, הצהיר ש"ככל שמועמדים להמיר את דתם יקבלו זכויות העולות על אלה של הנוצרים", כן ימהרו להתנצר.

ניכר מאסופת-התחיקה שבספר השני של הקודקס האפונסיני (שיישומו חל בעיקר על היהודים), וכן ממקורות-משניים, כי הקהילות אורגנו ונוהלו ע"י ה-Arrabi-Mor (=הרב-הראשי), כבעל הסמכות העליונה בממלכה כולה, וע"י הכפופים לו, רבנים/דיינים זוטרים (Arrabis-menores=). בעוד הרב-הראשי היה מינוי מטעם המלך, התמנו הרבנים-הזוטרים לו ע"י הקהילה. הרב-הראשי מינה שבעה דיינים Ouvidores=)); וכדי שישכינו צדק בקרב בני-עדתם-הם, תחום-שיפוטם חפף לכל-אחד משבעת-מחוזות-הממלכה. לבד מהדאגה לאכיפת-החוק, היה הרב-הראשי ממונה גם על הגנת-היהודים מפני איבה-מקומית בתחום-שיפוטו.

היו תקופות בחיי יהודי-פורטוגל בהן חשו חסרי-ישע מפני רדיפות, לצד תקופות אחרות נטולות-דאגה, במיוחד שעה שהיה לאל-ידם להפעיל התערבות והשפעה של הרב-הראשי על המלך - מכשיר רב-עוצמה. מכשיר סמוי ולכאורה זניח זה הלך ונעשה חיוני ככל שהמצב-החוקי הוגדר יותר ויותר ע"י רצונו-הבלעדי של המונרך, שעה שזה, בִמקום לפתור בעיות לפי החוק, נטה לפותרן לפי מאזן-הכוחות. מנגד, בשל העובדה שכלפי היהודים שררה אווירה-עוינת מצד אוכלוסי-הארץ (גם בגלל חוקי-המימשל המַפלים), הגנת מלכים ונסיכים הפכה להכרח בל יגוּנֶה: חסות זו הבטיחה הן את האוטונומיה-הפנימית של הקהילות-היהודיות, והן את קיומם-הפיזי של חבריהן. כללית, התערבות-הכתר התרחשה לרוב בתגובה לפעולות-איבה שכבר התחוללו כלפי היהודים, ורק לפעמים במטרה למנוע אותן מראש. אופן-ההתערבות חזר על עצמו תמיד: הרב-הראשי נהג להגיע לחצר-המלכות ולדווח למלך על פרטי-הפגיעה, בבקשו ממנו לנקוט באמצעים המתבקשים. או אז ניאות המלך למשאלות אלה, וצווה לחדול מן ההיתגרות, או שהורה לאכוף את החוקים שנועדו למנוע התפרצויות אסורות כאלה מלכתחילה.

אם מספרם של היהודים בקהילה נתונה עלה על מניין, חלה עליהם החובה, לפחות בתאוריה, לגור בגיטאות בנבדל מהאוכלוסיה הנוצרית, ותחת עינו הפקוחה של משמר-המלך שמנע מהם ניידות-חופשית. הפרדה זו היתה לעתים-קרובות לרוחם של היהודים. יש רמזים לכך שלעתים הג'וּדריות הללו נוסדו מרצונם-החופשי ולא מתוך דרישה-נוצרית כלשהי. הם חפצו בכך בגין האוטונומיה האירגונית והדתית המלאה, על בתי-הכנסת, בתי-המדרש, הדיינים, הרבנים (=arrabis), הדרשנים והכוהנים שלה.

הגבלות נוספות על חרות-היהודים נאכפו לאחר ייסוד-הממלכה (במאה ה-12). מספר משרות-ציבור נחסמו בפני היהודים, והם הושפלו ע"י חובת ענידת התו-המיוחד על בגדיהם. הפלייתם לרעה נעשתה בתואנה של מניעת פגיעה כלשהי באוכלוסיה-הנוצרית. אך דרישות אלה, לצד הגבלות נוספות, לא נאכפו בקפדנות, כיוון שלבקשת הרבנים-הראשיים, המונרכים סיגלו לרוב עמדה-סובלנית יחסית כלפי נתיניהם-היהודים, גם אם בהיסוס-מה... רק לעתים רחוקות – לרוב רק בבתי-הדין לערעורים – נשפטו היהודים בפני ערכאות-נוצריות (שמכל-מקום הוצרכו ליישם באותו שלב של ההתדיינות דוקא את ההלכות-היהודיות שבעל-פה ובכתב).

הרצף הכרונולוגי שלהלן מראה כי ביסודו של דבר, מרחב-התימרון המשפטי שהמלך האציל לרשויות הדתיות והמינהליות היהודיות היה מאד שונה מתקופה לתקופה, ואף באותה עת עצמה, בהשוואה בין קהילה אחת לרעותה. זמן ניכר יחלוף עד שהזכויות-הייחודיות של היהודים יעברו האחדה וקודיפיקציה בצווים-ספציפיים שמאוחר יותר יקובצו בפרק מיוחד בקודקס-האפונסיני (המתייחס כזכור לאפֿנס V, ש.מ.).

בימיו של דום אפֿנסו II (1211-1223), אחד מחוקיו-המגבילים את חרות-היהודים אסר עליהם לאייש משרות העשויות להפר את שלוות-הנוצרים. בחוק אחר, שתכליתו לעודד התנצרות, אף הורֶה לא יכול היה להדיר את בנו מנכסיו באם זה התנצר. וכזכור, לבן-מומר הותר להקדים ולרשת את הוריו אפילו בעודם בחיים.

דום סאנצ' II (1223-1248) עורר תגובה-עויינת בקרב הכמורה בהגינו על היהודים ובהתירו להם לשוב ולמלא משרות-מינהליות בממלכה. יורשו, דום אפונסו III (1248-1279), גרם גם הוא, ומאותן סיבות, למחאה ניכרת מצד רשויות-הכנסיה. ידוע כי ב-1274 פרסם המלך את חוק-הקהילה של היהודים Da comunidade dos judeus)),[4] ובימיו נהגו היהודים להתדיין בפני הרבנים במשפטים-האזרחיים, ואילו במשפטים-פליליים שבהם אחד הצדדים או שניהם היו יהודים – עמדו לדין בפני שופטים נוצריים.

דום דיניז I, המלך-האיכר (1279-1325), המשיך במדיניות-הסובלנות כלפי נתיניו-היהודים ואף הרחיבה, בהעניקו להם זכויות-יתר ובהפחיתו את נטל-המסים שהושת עליהם. בכך הגביר את המחאה-הכנסייתית כלפיו מעבר לזו שהופנתה כלפי קודמיו. בראשית מלכותו הגיע אפילו להסכם עם יהודי-ברגנצה, להם הבטיח הגנה-מיוחדת. דום יהודה, הרב-הראשי שכיהן בימיו, וגם בנו דום גדליה שכיהן אחריו באותה משרה, בודאי השפיעו על נטייתו זו "להעניק מטוּבו ומחסדו" ליהודיו (לפי הביטוי השגור בימיו). המלך קיים יחסים-טובים ושיתוף-פעולה עם שני אלה, והעניק להם זכויות-יתר בתמורה לשרותים חשובים שסיפקו השנים למדינה באיסוף וניהול הכנסות-ציבוריות. ובשנת 1306 הקים דום יהודה בית-כנסת נאה ברובע-היהודי של ליסבון. אולם ידוע כי יורשו דום גדליה התאונן שיש התעלמות מהכתב-המלכותי מ-1294 של דום דיניז, וכן מצווים של קודמיו, וכתוצאה התפתחה התנהגות-שרירותית מצד שופטים-נוצריים בדוּנם בתביעות שבין יהודים לנוצרים. בהתייחסו לתלונה, דום דיניז הורה לחדול מסילוף-החוק, וחזר ואכף את זכויות-היתר כפי שהוענקו על-ידו וע"י קודמיו.

דום גדליה המשיך לשרת בקודש גם בימי שלטונו של המלך דום אפנס IV (1325-1357), אולם עם עלותו של זה לכס-מלכותו, השתנתה מדיניות-הסובלנות כלפי נתיניו-היהודים. בלחץ-הכמורה גזר דום אפונסו IV מספר חוקים כנגד ההשתלטות-היהודית בממלכתו, והסדיר בקפדנות-יתר התקשרויות החשודות בניצול שלא-כדין.

בנו דום פֶדר I Pedro=)) שירש אותו (1357-1367), והמכונה בהסטוריה של עמו רודף-הצדק, שב וצידד בשמירת זכויות-היהודים וענש את רודפיהם בנחישות חסרת-פניות. הוא מיתן אפילו את חומרתן של אחדות מהגזרות שחוקק אביו. לבקשת יהודי-ליסבון קבע בחוק-מיוחד שיש לאַחֵר את שעת-ההתכנסות לתוך הגיטו ברדת-הלילה, שעה שנקבעה ב- 1366 בחוק קודם. בעת ההיא דום משה נאבארו (Dom Moses Navarro=) שרת הן כרבה-הראשי של פורטוגלArrabi-Mor=) ), והן כגזבר-הראשי של הממלכה. הוא ואשתו... עוררו גל רכילות-עויינת ב-1362, בהורישם לבניהם... נתח רציני מנחלותיהם בשיטת המורגאדו (Morgado=), לפיה אסור למכור את הנכס לאחרים, וזאת בסתירה מובהקת ללשון החוק-הממלכתי האנטי-יהודי.

בימים הסוערים של השליט הבא-אחריו, דום פֿרנאנד (1367-1383), שהובס במלחמתו נגד קשטיליה, היו תפקידי הגובה-הראשי והגזבר-הראשי מצויות בידי דום יהודה אִבן-מֶניר (ששימש גם הוא כרב-ראשי), ושאותו מזהים כותבים שונים כבנו של משה נאבארו דלעיל. בתמורה לשרותיו לכתר העניק לו המלך נכסים אחדים כמתנות. בהענות לבקשת-הרב פירסם דום פֿרנאנד ב-1373 צו המרחיב את תחום-שיפוטו (Arrabiado=). בתהפוכות שהתחוללו בשלהי-שלטונו של המלך, תמכו בו גם דוד נֶגרו (מבני משפחת-יחיא) וגם דום יהודה (הרב-הראשי דלעיל). ואולם בראשית-שלטונה כעוצרת של דונה לאנר אלמנתו ייחסו לשני יהודים אלה מעורבות בקנוניות-החצר ובתככים-שכנגד. לכן, משהצליחה דונה לאנר לאחוז ברסן השלטון, דחקה את היהודים - או לפחות הבטיחה לעשות זאת - מן המשרות החשובות, כבקשת טובי-העיר של ליסבון. וזאת, לאחר שהללו התלוננו בפניה על השתלטות-היהודים על המנגנון-הממלכתי. במקביל, משזו הכריזה על בתה דונה ביאטריס, הנשואה למלך-קשטיליה, כמלכת-פורטוגל – התחולל מרד, כיוון שהעם סרב לחיות בכפיפות לקשטיליה. או אז הוכרז כמלך ז'אן I (João=) האדון מאוויס (=Avis), ובפורטוגל קמה שושלת-חדשה.

להלכה, ז'אן I (1385-1433) אימץ גם הוא את האיסור שיהודים יאיישו משרות-ציבוריות, כמו גם את חובתם לגור לחוד ולשאת על-בגדיהם תו-זיהוי המבדילם מן הנוצרים. אולם, למעשה הוא נענה בחיוב למספר בקשות של דום משה נאבארו, המוגדר בצווים כנושא-התואר "אדון מוֹאוּסֶם (=Mousem), שהינו רופאנו והרב-הראשי".[5] לכן לא ייפלא שהמלך פתח את שערי-ממלכתו ליהודי-קשטיליה הסמוכה, כשנמלטו מפרעות 1391. בפרעות נטבחו עשרות-אלפים, ואלפים נאנסו להתנצר; ואילו דום ז'אן I התיר לאנוסים הללו לשוב אל דתם-היהודית. כמו-כן אישרר ב-1392 שתי בּוּלת (=אגרות-אפיפיוריות) מ-1347 ו-1389... שלהן תוקף-חוקי מחייב בפורטוגל, ושנכתבו ע"י אפיפיורים שונים, ובהן הנחייה למאמינים להתייחס כיאות כלפי היהודים, וגם איסור מפורש לכפות עליהם המרת-דת, לפגוע בפולחני-דתם או לחלל את בתי-הקברות שלהם. וב-1403 שיחרר דום ז'אן את נתיניו היהודים מחובת ההתיצבות בבתי-הדין ביום-השבת, בהתאם למצוות-דתם לשבות אז מכל מלאכה.

עם זאת, פעולתו הנחשבת ביותר של המלך היתה גיבוש התחיקה-המיוחדת אודות היהודים. בצו מ-1402 (או 1412) הורה שתחיקת כל קודמיו בנושא תאסֵף ותעבור סיסטמטיזציה, רפורמה והסדרה. תוך כך שב ואישרר להם אוטונומיה-חוקית, שגם היא הובהרה והורחבה אז. בה בעת, צידד דום ז'ואן בהעברתם על דתם בדרכי-נועם: במטרה לפתות מספרים גבוהים מהם, החוק מ-1422 שיחרר משרות-צבאי הן את המומרים והן את העומדים להתנצר.

בתחילת שלטונו הקצר והאומלל של יורשו, דום דוּארטֶה Duarte=), 1433-1438), התחולל ארוע-דרמטי הקשור לאדון גוּאדֶליה, הרופא והאסטרולוג של החצר, ו"יהודי ומשכיל חשוב".[6] תוך הכנות-הנסיך לטקס-הכתרתו, מסופר ש"התייצב אדון גוּאדֶליה, יהודי, רופאו ואסטרולוג מעולה", וביקשו לדחות את הטקס ולו רק בכמה שעות, כיוון שמיקום-הכוכבים באותה השעה מבשר-רעות עד כדי איום שהמלוכה תהא קצרה וקשה! מהיות המלך רציונליסט וספקן, בחר כנראה להתעלם מאזהרת-האסטרולוג, שנבואתו התגשמה במלואה, למרבית הפלא והצער.[7] במהלך חמש שנות-מלכותו חוקק דום דוּארטֶה מספר חוקים חסרי-אהדה ליהודים, במטרה לבודדם ממגעים עם האוכלוסיה הנוצרית.

לאחר מותו של זה, בנו בן השש, דום אַפֿנס V עלה לשלטון (1438-1481). אשר למועד-ההכתרה, הפעם הובאה בחשבון עצתו-האסטרולוגית של האדון גוּאדֶליה.[8] בילדותו של המלך, היה דודו דום פֶדרו עוצר-הממלכה, ובתוקף סמכותו זו פרסם ב-1446 את הקודקס-האזרחי הפורטוגלי הראשון, בשם צווי האדון המלך דום אפונסו V, שבחלק ב' שלו קובצו ואושררו כאמור כל החוקים הנוגעים ליהודים. למרות העובדה שגם כל ההגבלות עליהם פורסמו רשמית בקודקס, היה דום אַפנס אחד המלכים האוהדים ביותר את היהודים, ומי שהגן עליהם מפני שנאת-ההמון הפֿאנטי. הוא היה מיודד עם כמה משכילים-יהודים בני-זמנו, ושיבץ כיועץ המועדף בחצרו את דום יצחק אברבנאל, האישיות-היהודית-הפורטוגלית המפורסמת ביותר. במות המלך, אברבנאל חיבר עליו קינה-עברית נוגעת ללב.[9]

דום ז'ואן II João II=), 1481-1495) בנו שעלה אחריו לשלטון, התנגש מיד באצולת-ממלכתו. את האצולה הנהיג דוכס-ברגאנצה רב-ההשפעה, שקיים יחסים חשאיים עם מלך קשטיליה, ורקם מזימת-רצח נגד המלך החדש. יתכן שדום יצחק אברבנאל השתתף ישירות או בעקיפין במזימה. לאחר שהקשר נחשף ודוכא, החל המלך לקדם את תכנית-ההתפשטות שלו מעבר לים, כשלצרכי-הניווט והתגליות המתוכננות הוא מעסיק בחצרו יהודים כרופאי-החצר, אסטרונומים, קוסמוגראפים, מתמטיקאים ומתורגמנים. לשבחו ייאמר שהוא זה אשר פתח את שערי-ממלכתו בפני רבבות ממגורשי-ספרד ב-1492, הגם שיש כותבי-עתים הטוענים שעשה זאת לשם הרווח ובמגבלות מסוימות. מנגד, נוצלה העובדה שהיו מהגרים שלא יכלו לעמוד בתנאי של עזיבת-פורטוגל תוך שמונה חודשים, ואלה הוכרזו כרכוש-המלך ושועבדו באכזריות. יתר על כן, הפעוטות שביניהם נתפסו בפקודתו ונשלחו לאי סאן-תמֶה (מושבה-פורטוגלית המצויה מערבה למרכז-אפריקה, ש.מ.), אי הרחוק מלהסביר פנים לבאים בשעריו. הם חונכו ברוח-הקתוליות וההסטוריונים גורסים שרבים מהם נפלו קרבן לחיות-טרף.[10]

אולם הדרמה של יהודי-פורטוגל הגיעה לשיאה בימי דום מַנוּאל (1495-1521) יורשו. בראשית שלטונו הביע המלך סובלנות ליהודים, מה-גם שהוציא לחופשי אותם מביניהם שאביו הפך לעבדים.[11] אחד מגולי-ספרד, אברהם זכות הנודע, שהתקבל עוד בחצר-קודמו כאסטרונום ומתמטיקאי, הפך בימיו ליועץ לענין-החשאי של ההכנות הנמרצות לקראת מסע ואסק דא-גאמה להודו.[12] מאידך, מתוך המניע-הסמוי להשתלט על הכתר-הספרדי, ביקש המלך לשאת את בתם-הבכורה של פֿרנאנד ואיזאבל מאראגון וקשטיליה. לשם כך היה עליו להכנע לתנאי-הכרחי של המלכים-הקתוליים לקיום החופה, וללכת בעקבות צו-הגירוש של חותניו-לעתיד, שגזרו ב-1492 על כל היהודים המסרבים להמיר את דתם.[13] הצו שלו, שאכן פורסם ב-4.12.1496, הכריז: "עד לסוף אוקטובר של 1497 להולדת-אדוננו, כל היהודים והמוּרים-החופשיים החיים בממלכתנו יגורשו תחת איום של הריגתם ואובדן נכסיהם לטובת מאשימיהם"...

צו-הגירוש לא בוצע כהלכתו, וחקיקתו נועדה בעצם לשמש כלי לאינוס-היהודים. בעומדם בפני הברירה של התנצרות מול עזיבת-פורטוגל, רוב היהודים נערכו לקראת הגירוש כדוגמת אחיהם מספרד לפניהם. אולם למרות המועד-הסופי שנקבע להם (=עשרה חודשים לאחר פירסום-הצו), מצא לנכון חתנם דנן של פֿרנאנדו ואיזאבל להפתיע את יהודיו עוד בטרם פקע המועד. בהבינו שהרוב יבחרו בגירוש, ובמטרה למנוע את גל-ההגירה, פקד לתפוס את ילדי-היהודים ולהעבירם על דתם. הארוע התחולל ביום א' של חג-הפסחא ב-1497. לשם ביצוע-הפקודה היה צורך להדוף באכזריות את ההורים הנואשים, ומחזות של אימה ומוות שנפרסו לעין-כל תוארו בתדהמה וברחמים נכמרים גם ע"י ההסטוריונים-הקתולים בני-התקופה.[14]

בטרם פקע המועד-הסופי של הגירוש, מן-הסתם לשם הקלה על השינוי-בסטטוס, דום מנואל הוציא במאי 1497, כתב-מלכותי המעניק לאנוסים טווח של עשרים שנה בהן לא ייחקרו בידי רשויות-כנסיתיות על חיי-הדת שלהם, ויוכלו לחיות לבטח.[15] ניתן להסיק מכך שמלכתחילה המלך לא התכוון לכפות את הגירוש המוזכר בצו, כדי שהמומרים יוכלו להמשיך כך או אחרת ביהדותם, גם אם בתחפושת של נוצרים-חדשים.

לבסוף התקבצו בנמל-ליסבון כשתי-רבבות יהודים, בציפיה לספינות שהובטחו בצו-הגירוש, אך אנשי-המלך לא איפשרו להם לעזוב, ותחת זאת גררו אותם לכנסיות, שם הוטבלו בכפייה. (לפי אומדנים שונים: למעשה, בשנת 1497 מספרם-הכולל של מי שנאנסו-להתנצר בפורטוגל-כולה - לרבות מי שגלה לאחרונה מספרד כדי להמנע מהתנצרות שם – עלה הרבה מעל ל-100.000, ועשוי היה להתקרב ל-200.000. ש.מ.). במהלך מיבצעו המוזר של דום מנואל, התחוללו עוד ארועים דרמטיים נמרצים, שתועדו ע"י כותבים בני-התקופה, יהודים כנוצרים. האחרונים דיווחו על מחאות מצד חוגים-ליברליים בקרב הכמורה-הפורטוגלית, שהתנגדו לכוחניות, בטענה שדוקטרינה-נוצרית אמיתית שוללת אמצעים-אלימים לשם המרה, וציינו - כדברי הבישוף ג'רנימ אסרי (=Osorio) - שישו עצמו אסר על "אינוס-הרוח".[16]

השנים שקדמו לצו-הגירוש - הַחל בייסוד-הממלכה ועד למיבצעו-הכוחני של דום מנואל - ייזכרו מאז כעידן היהודי (=Tempo dos Judeus), הן בלשון-העם והן במסמכים. לאחריו התחוללו ההכחדה, האיסור על קיום היהדות, ואינוסם הנמרץ של בניה, שלפתע הפכו לנוצרים-חדשים. למעשה, כבר כמחצית-המאה לאחר ההמרה, ב-1540, מופיע הביטוי לראשונה, בציטוט דברי האינקביזיטורים שחקרו נביא, שכונה "המשיח מסֶטוּבּאל": הוא נשאל "אם הוריו התנצרו בעידן היהודי." וכזאת מצוי גם בפרוטוקולי-התביעה של האינקביזיציה-הליסבונית ב-1541 במשפטו של המכונה "בּאנדארה" (=(Bandarra, נביא מטרנקז המפורסם עוד יותר. ואילו הוא-עצמו ייחס אותו לאשת נוצרי-חדש במקום... כך קרה גם בברזיל ב-1591... כלומר: לאחר האסון של 1497 החל עידן-חדש עבור מי מהנוצרים-החדשים שלא הצליח לברוח...

העידן הנוצרי החדש

מעולם לא התממשו לאחר האינוס ימי-השקט שהובטחו למומרים-כביכול. ההמון הזועם, מוּנע ע"י השנאה תולדת אי-הסובלנות-הדתית והיריבות-הכלכלית, שב והאשים את הנוצרים-החדשים במה שנהוג היה להאשים קודם את היהודים. לבסוף, באפריל 1506 ניתך הזעם, ואלפי נוצרים-חדשים נטבחו ונבזזו במהלך התפרצות-עממית. נכון שהמלך פקד להעניש את הרוצחים, והתיימר להגן על המומרים, ובמשך זמן-מה אף התיר להם כפיצוי להגר כרצונם.[17] אולם מספר שנים אחרי-כן ניסה בכבודו ובעצמו לכונן את בית-הדין של האינקביזיציה בדגם-הקשטיליאני, במטרה לשפוט ולהעניש את הנוצרים-החדשים בעונשים כבדים, כולל מיתה, על קיום-בסתר של היהדות.

אמנם דום מנואל הלך לעולמו בלי לכונן את האינקביזציה בממלכתו, כפי שהשגריר-הפורטוגלי שלו ביקש מהכס-הקדוש ברומא (לפי ליפינר במקום אחר: כנראה בגין השפעתו-הבולמת של שלמה מולכו, ש.מ.), אבל יורשו דום ז'ואן III (1521-1557), השיג את המטרה, עם פרסום הבּוּלה-האפיפיורית מ-1531. מאז ואילך כל הנוצרים-החדשים היו חשודים בכפירה. ראשית, כללים מ-1536 ומ-1552 שפירטו את סימני-הכפירה הניתנים לזיהוי, חייבו את אוכלוסי-הממלכה להסגיר את החשודים-בעיניהם... אחרי-כן נקבעו הן הנורמות-המחייבות והן מבנה הערכאה-הקדושה בפורטוגל. וכך הוקם המכשיר הזדוני, בניהולו של האינקביזיטור-הכללי הראשון האח דיג דא סילווה ויורשו בתפקיד, דום הנריקֶה, הקרדינל אחי-המלך...

לאחר מותו של דום ז'אן III, כשנכדו היורש דום סבאסטיאן (=Sebastião, 1557-1578) היה קטין עדין, נתמנו לעוצרים קודם סבתו דונה קתרינה, ואחריה דום הנריקֶה, הקרדינל אחי-המלך המנוח. שלטונו של האינקביזיטור-הכללי העצים את רדיפות הנוצרים-החדשים. משעלה לשלטון דום סבאסטיאן עצמו מאוחר יותר, והיה לשליט מיסטי ופֿאנטי, נזקק לאמצעים לשם מלחמה במוּרים שבאפריקה, ובתמורה לסכום העצום שקיבל מן הנוצרים-החדשים[18] העניק להם מספר חרויות, כולל הקלות בעזיבת-הממלכה (דבר שנאסר עליהם על-ידו ועל-ידי קודמיו). לאחר שהמלך האומלל אבד בקרב נגד המוּרים באלקאסר-כּיבּיר, דום הנריקֶה עלה מחדש לשלטון (1578-1580), והסיר את ההקלות. תחת שלטון-האינקביזיטור - תובע ותיק ומנוסה של נוצרים-חדשים - הפכו חייהם לבלתי-נסבלים.

למרות צק-העיתים וסבלות-האנוסים מידי הכס-הקדוש, הם לא נכנעו תמיד. במקרים מסוימים, רבים מהם ברחו בחשאי, ויצרו קהילות של מאראנים-לשעבר באחדות מארצות-אירופה, באמריקות ובארצות-האיסלם. ואלה שלא הצליחו להימלט המשיכו בנסיונות להלחם נגד תובעיהם ע"י הצגת-מסמכים לבית-הדין (המקומי) או לקוּריָה-הרומית, החושפים את אי-הצדק של האינקביזיציה.

עם מות הקרדינל, איבדה פורטוגל את עצמאותה ונפלה לידי פֿיליפֶה II מספרד, שהוכרז אז כמלך-פורטוגל (1580-1598), שם הפעיל שיטות-קשוחות כלפי נוצרים-חדשים כנהוג בארצו. לכן דחה מיזכר שלהם להשתוות לנוצרים-הישנים, שנועד לאפשר להם לשרת במשרות-ציבוריות ולקבל הטבות הדומות לזולתם. כן נדחתה בקשתם להשיג עבורם מחילה-כללית על "עבירות בגין יהדותם", בתיווך עם רומא.[19] בנו שירש אותו, פֿיליפֶה III (1598-1621), חידש לנוצרים-החדשים את ההיתר להגר בתמורה לקבלת סכום עצום מידיהם. וב-1605 אף השיג עבורם חנינה-כללית מהאפיפיור קלמנט III, שאיפשרה לו לשחרר כמה מאות עצורים בעוון כפירה מבתי-הכלא של האינקביזיציה.

ב-5.5.1624, בימי פֿיליפֶה IV (1621-1640) אחרון מלכי-ספרד ששלטו בפורטוגל, הועלה על המוקד מרצֶה באוניברסיטת-קואימברה בשם אנטני המֶם (=(Homem, בעוון היותו "כוהן-גדול" בקהילה ששמרה על מצוות-היהדות והחזיקה בית-כנסת מחתרתי. אמנם בתחילה נטה המלך להקל על הנוצרים-החדשים, ואף ביטל טקסי אוטו דה-פֿה (=הוקעה וענישה-כנסייתית, כולל העלאה על-המוקד) שהוכרזו בימיו בפורטוגל. אבל מאוחר יותר - לאור חששות שהכמורה הביעה בנושא הגברת-הכפירה - חזר בו. ובכל-זאת הנוצרים-החדשים, בעקשנותם... השיגו ממנו הקלות בכתב-מלכותי אוהד מ-1627.

כללית, ימי מלכותם של שלושת-המלכים מספרד (=הפֿיליפּים II - IV ) הצטיינו בפעילות אינקביזטורית נמרצת וענפה, לרבות התפשטות-הפעילות לברזיל, לשם הגיעו גם הדרישות לזכויות מצד הנוצרים-החדשים. מידי-פעם הדרישות נענו בחלקן, כאשר מצב אוצר-הממלכה במדריד/בליסבון היה בכי-רע, וגיוס-אמצעים היה הכרחי. תוך כדי הויכוחים המתמשכים בין הנוצרים-החדשים לבין שלושת המלכים-הפֿיליפּים, ובאופן בלתי-תלוי במידת הצלחתם/כשלונם של הדיונים, המשיכו להתקיים בפורטוגל הטקסים החמוּרים של האוטו דה-פֿה, וזאת בנוכחות המלכים ואנשי-חצרם. בטקסים הללו, המְשָקפים פֿאנטיוּת, נחשדו מאות אנשים שהואשמו במינוּת, הושפלו ואולצו להכות-על-חטא. רבים מהם הועלו על המוקד.

בשוב השלטון לידי פורטוגל, במלוך דום ז'אן IV (1640-1656), הורע מצב הנוצרים-החדשים עוד יותר, מן-הסתם בשל החשד ששיתפו-פעולה עם הספרדים, כיוון שבכך זכו למספר הטבות, כמו: סובלנות-יחסית... וב-1641, בוטלו כחוק כל זכויות-היתר שהאנוסים השיגו תחת שלטון ספרד. ממש בשנה זו הגיע לפורטוגל האב אנטני ווייֶרָה (=Vieira) מברזיל, לשמש כיועצו-המדיני של המלך, ונמצא מגן על הנרדפים. הוא יזם תכנית נועזת להעניק שוויון-זכויות לנוצרים-החדשים בממלכה בתמורה לגיוס-הונם של הנוצרים-החדשים בפורטוגל, ושל אחיהם שמחוצה לה, כדי להקים שתי חברות, אחת למסחר עם הודו, והשנית למסחר עם ברזיל, וזאת עפ"י הדגם שהולנד פיתחה בהצלחה רבה, ואשר בה שאף להתחרות. ואכן, חרף התנגדות-האינקביזיטורים, נוסדה בצו-מלכותי מ-1649 חברת-הסחר עם ברזיל, ובמקביל הוענק לנוצרים-החדשים פטור מפני חילוט והחרמת-רכושם בתביעות שהאשימו אותם בכפירה. משנשללה מן האינקביזיטורים האפשרות להפיק רווחים שנועדו לקיים את הכנסיה, נתמלאו דאגה, פסחו על קיום-החוק והמשיכו לעקל רכוש. כן המשיכו להתנצח בנושא עם דום ז'אן IV עד למותו, ובשל עמדתו העקשנית לטובת אנוסי-הממלכה, הכס-הקדוש אף פירסם נידוי של המלך.

לאחר מותו, וכיוון שגם יורשו דום אפונסו VI (1656-1668) היה קטין בעלותו לשלטון, לבקשת האינקביזיטורים חידשה העוצרת דונה לואיזה - גם אם בהיסוס-מה – את ההפקעות, והרדיפות גברו. נערכו מאות-חקירות, ורבים מצאו את מותם בטקסי אוטו דה-פֿה אכזריים. אפילו נגד יועצו וידידו של המלך-המנוח, אנטני ווייֶרָה עצמו, האינקיזיציה הגישה תביעה וניהלה משפט משפיל ממושך, בתואנות שונות [20]...

כשדום אפונסו הנזכר הודח מכסאו בהפיכה, ואחיו דום פּדר II (1668-1706) הגיע לשלטון, התסיסה נגד האנוסים גברה למימדים מפחידים. בתמיכת האב ווייֶרָה, ששוחרר בינתים ממאסרו, יזמו הנוצרים-החדשים בקשה לחנינה-כללית מן הכס-הקדוש ברומא, ושינוי היחס כלפיהם. בתמורה הציעו לאוצר סכומי-עתק לשם הגנת-הודו, כמו גם לשם צרכים-מינהליים של הכנסיה מבית. דום פּדר נטה תחילה להענות לדרישותיהם בהיוועצו בתאולוגים ידועים, אבל לבסוף חזר בו וצידד בדעת האינקביזיטורים. בינתים, תלונות-הנרדפים על שרירות-ליבם של האינקביזיטורים שבפורטוגל, נפלו על אזנים-קשובות ברומא. ובאוקטובר 1674 האפיפיור נענה להן, וגזר ביטול מוחלט של תיפקודיהם של אלה. אבל (באוגוסט 1681), בתום שבע שנים הוחזרו התיפקודים על-כנם.[21] מספר חודשים לאחר-מכן נחוג נצחון-הכנסיה תוך עריכת מספר טקסי אוטו דה-פֿה. הטקסים נערכו באתרים-המרכזיים של האינקביזיציה בממלכה, וכללו מספר גדול של נאשמים, שאחדים מהם נשרפו-חיים לאחר שהודו בקיום תורת-משה.

בימי-שלטונו של דום ז'ואן V (1706-1750) אלימות-הרדיפות התעצמה, והאוטו דה-פֿה נעשו תכופים יותר ועתירי-קורבנות. באחד מהם, ב-1739, הועלה על המוקד הדרמטורג אנטוניו ז'וזה דא-סילווה, המכונה "היהודי".[22] אולם, התוצאות המעשיות הראשונות של גְבור-האלימות החלו לבצבץ בממלכה, שמצאה עצמה הרוסה ומדוללת-אוכלוסין כיוון שהנוצרים-החדשים נמצאו מאחורי סורג ובריח במאסר-הכנסייתי, או בבריחה מפניו. פטריוטים-ליברלים אחדים מקרב מנהיגים מובילים מחוגי המדע או הדיפלומטיה [23]... החלו להתבטא חלושות על חסרונותיה של שיטת-הרדיפות המתמשכות, אשר חילקה את בני-הארץ לשתי קאסטות נבדלות: נוצרים-חדשים מול נוצרים-ישנים. עיקר טענתם היתה כלפי ההרס-הכלכלי שנגרם כתוצאה.

בימיו של דום ז'זֶה I (1750-1777), המרקיז דה-פּמבּאל - שכיהן כשר בחצרו - הכפיף את האינקביזיציה למרותה של המדינה, והפך אותה לבית-דין מלכותי רגיל, כנראה בהשפעת הדעות-הליברליות שרווחו בזמנו (מה גם שאחד מיועציו לעניני-רפורמות שתיכנן, היה איש-אשכולות ורופא, אנוס מהנמלטים מפורטוגל שהתמקם בחצר-הצארים, ש.מ.). בחוק מ-25.5.1773 ביטל פּמבּאל את ההבחנה בין נוצרים-חדשים לישנים, ובכך הביא ליתר אחדות בממלכה. שנה מאוחר יותר פורסם החוק האחרון בענין האינקביזיציה, בו מיתן השר את התקנות הנוקשות הקודמות, שלאחרונה נמתחה עליהן ביקורת נוקבת, והכניס בהן ליברליזציה. אבל רק ב-1821, לאחר המהפכה-הליברלית של 1820, הפרלמנט (=Cortes Gerais) ביטל כחוק את עצם קיומה של האינקביזיציה; הבנינים בהם שכן המוסד נפתחו לצבור, וצינוקיהם מטילי האימה והפחד לאורך שלוש-מאות שנה - נהרסו. בה בעת, בחוק אחר הכריז הקורטשׁ כי "כתוצאה, כל היהודים באשר הם, ולא רק צאצאי-המשפחות שגורשו, רשאים לשוב כחפצם ללא חשש לפורטוגל; להיפך: אפילו בבטחון-מלא."[24]

פורטוגל המודרנית

בית-הדין של הכס-הקדוש השתמש בכוחו בעריצות... עד שכאמור הקורטש-הכללי של האומה-הפורטוגלית, שם-קץ לכך בחוק מ-31.3.1821. חוק קודם שהוזכר, מ-1773, כבר הסיר מחיצות בין נוצרים-ישנים לחדשים, בעקבותיו הצליחו האחרונים להטמע בקלות-יתר בחברה-הנוצרית. אבל לא חסרו חורשי-רעה שטענו כי הנוצרים-החדשים התכוונו למגר את עליונות הציביליזציה-הפורטוגלית באמצעות נשואי-תערובת, ולהחליפה בעליונות-השֵמית: להכפיף אותה לגזע העברי.[25]

יתרה מכך, פרט לצאצאי היהודים הפורטוגלים העשירים שחיפשו מחסה בארצות סובלניות יותר בדורות שונים, היו האחרים, העניים חסרי האמצעים להגר, שלמרות הסיכון הגדול שלקחו, שמרו במחתרת מסורות שנידמו להם כיהודיות. למעשה, בעשור הראשון למאה ה-20, נתגלו קיבוצים-סודיים וסודיים-למחצה של נוצרים-חדשים, במיוחד בערים ובאזורים של טראס-אוש-מונטש והבֵיירות Tras-os-Montes, Beiras=), הלוא הם המחוזות הצפון-מזרחיים, ש.מ.). הנוצרים-החדשים האלה שמרו עד היום בקנאות על יהדותם-הביתית המדולדלת.[26] נסיונות-ראשוניים להחזירם לחיק דתם-המקורית הניבו תוצאות דלות ולרוב לא נמשכו, פרט למקרים מוגבלים (שבלמונטה הוא הבולט שבהם, ש.מ.).

מאידך, בהתבסס על מצבות-עבריות שנתגלו בפורטוגל, יש עדויות המוכיחות כי ראשוני המהגרים-היהודים הגיעו בסוף המאה ה-18.[27] כל זה התחולל עוד בטרם בוטל בית-הדין של הכס-הקדוש בידי פּמבּאל. יתכן שראשוני המגיעים היו מצאצאי-המגורשים, שגם בארצות-פזוריהם ייחד אותם הכינוי יהודי גלות-פורטוגל.

זאת ועוד, לבד מראשוני-המהגרים הבודדים האלה, החלו להתיישב בפורטוגל יהודים ממוצא מגוון במהלך המחצית-הראשונה של המאה ה-20. הם ייסדו קהילות-קטנות עם בתי-כנסת ומוסדות נוספים, הקיימים עד היום. אולם התחייה המקווה לחיים-קהילתיים עירניים לא עלתה יפה במחצית-השניה של אותה המאה. מספרם-הכולל של היהודים מעולם לא חרג מעבר לאלף, ואף גילה נטיה להתמעט.

ד"ר ליפינר מבקר בחוצות-בלמונטה

בסוכות תשנ"ז

(צילום: ש.מ. 25.10.1996)

האוניברסיטה העברית, ירושלים.

(www.magnespress.huji.ac.il)

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com

[1] תודתי נתונה לד"ר דוב סטוצ'ינסקי, שהגה את רעיון שיבוצו של פרק זה באתר, וכן לבית-ההוצאה ולמשפחת ליפינר, שנאותו לכך. לכשיתורגם האתר לאנגלית - צפוי פרק זה להופיע במקורו האנגלי, ברשות בית-ההוצאה.

[2] המעונין בהפניות-הביבליוגרפיות במלואן יואיל לפנות למקור. כאן יצוטטו רק חלק ממראי-המקום.

[3] עיין בפרסום הקודקס בקואימברה ב-1792.

[4] לפי א. הרקולנו.

[5] סביר כי משה נאבארו זה היה נכדו של הרב-הראשי באותו שם ששימש בקודש בימי פדרו I, ואשר כותבים רבים החליפו ביניהם.

[6] כמצוטט אצל - (C. Rodrigues Acenheiro, (1824.

[7] ר' הוצאה מחודשת בפורטו (1977) של הכרוניקות של Rui de Pina.

[8] כנ"ל.

[9] ר' פרק 3 בספר זה.

[10] שוב לפי רואי דה פינה, ואחרים כעמנואל אבואב ושמואל אוסקה.

[11] לפי הכרוניקות של D. de Gois שפורסמו מחדש בקואימברה ב-1949.

[12] לפי G. Correia.

[13] לפי דה גוייש.

[14] כנ"ל.

[15] לפי Mendes dos Remedios ועוד.

[16] ר''J. Osorio (1944).

[17] ר' תאור הטבח של 1506 אצל: Y.H. Yerushalmi (1976), Cincinnati.

[18] עפ"י אזבדו.

[19] אזבדו, והוא המקור להלן לגבי כל תקופת השלטון הספרדי בפורטוגל, וכן באשר לימיו של ז'ואן IV והאב אנטוניו וויאֶרה.

[20] כשהיא נעזרת במסמך שהישועי הנכבד הצהיר בו כי המלך יקום לתחיה כדי לממש עלי-אדמות את יעודו-המשיחי בהתאם לנבואות הברית-הישנה. ר' Baião (1936), Lisboa.

[21] שוב לפי אזבדו.

[22] ר' שוב .Baião

[23] לפי: הוצאה שניה מ-1973 של A. N. Ribeiro Sanches.

[24] ר' לעיל Mendes dos Remedios.

[25] ר' M.Saa (1925).

[26] ר' בביבליוגרפיה: שמואל שווארץ (שוורץ), המופיע מאז 2005 גם בתרגום עברי.

[27] ר' (1986) A. Iria.

האוניברסיטה העברית, ירושלים.

(www.magnespress.huji.ac.il)

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com