בנווינדה היתה אשה יפה
מאת
אינסיו [איסר] שטיינהרדט
שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיּוֹפִי,
אִשָׁה יִרְאַת ד' הִיא תִתְהַלָּל.
[משלי ל"א, 30]
בדצמבר 1996 נחנך בבלמונטה
בית-כנסת, "בית-אליהו" הוא נקרא לזכרו של ר' אליהו אזולאי ז"ל,
אביו של הנדבן שלמה אזולאי, שבכספו נתאפשרה בנייתו. עם זאת, בדברי-הימים של
הקדש-בית-כנסת זה שמורים גם שמותיהם של קרלוש ובנווינדה דיוגו-הנריקש תושבי-המקום. יתכן מאד ששמותיהם כבר חקוקים על לוח-שיש
באותיות-זהב, מן הסתם בכותל-המזרחי של בית-תפילה זה; אך לא לי להעיד על-כך, כי
כתיבתי זו מקדימה ביקור בבנין-החדש...
ואת שני הקשישים האלה, קרלוש ובנווינדה, הכרתי היטב לאורך
שנים. כבר מתחילת הכרותי-האישית אתם היו הם באים-בימים
וחרושי-קמטים כפני-האדמה. אבל, בנווינדה היתה אשה יפה! אמנם קמוטה ושחוחה
מכובד-השנים, אך בעבורי היא היתה יפה... היה בה חן
מיוחד שדיבר אל לבי-היהודי. במהלך נדודי בחבל-האנוסים שבצפון-מערב פורטוגל רק שלוש
נשים מצאו חן-בעיני באופן כה מיוחד, ויכולתי לחוש ביופיין השריר וקיים מבעד לפניהן
החרושות. בנווינדה היתה אחת
מהן. הבטוי המיוחד בשפה העברית לתופעה זו, שלא מצאתיו
מעולם בשום לשון אחרת, הוא שלא אני מצאתי את יופיין, אלא הן הן שמצאו-חן בעיניי!
קרלוש ובנווינדה ז"ל היו למעשה באותה עת זקני-העדה.
כמו-כן היו הם בעלי-הקרקע שעליה ניצב כיום בית-הכנסת הזה, ממול לביתם דאז. עם מותה
של בנווינדה, שנים מעטות לאחר פטירתו של בעלה, החליטו
הבנים והחתנים לתרום את המגרש של הוריהם לשם הקמת בית-כנסת לעילוי נשמותיהם של
השניים. וזאת, חרף כל חילוקי-הדעות הקיימים ביניהם לגבי הדרך-החדשה שעל עדת-האנוסים
לבור לה: האם להתמיד בדת-האנוסים או לשוב לחיק-היהדות המקובלת?
בעבר, בטרם הוצא צו-הגרוש של
יהודי-פורטוגל, היתה בבלמונטה
קהילה-יהודית. לפי כתובת החקוקה באבן שנותרה בין הריסות כנסיה-עתיקה בעיירה,
יודעים אנו שהחל מהמאה הי"ג התקיים בית-כנסת במקום. ואילו אחרי השמד-הגדול של
1497 הוסב המבנה לכנסיה קתולית.[1]
אמנם הזכרתי לעיל את הבעל והאשה כזקני-העדה, אך דוקא
בזכותן של הנשים-הצדקניות בדור-השמד (בסוף המאה הט"ו וראשית המאה
הט"ז), אלו שלא נכנעו לגזרה והמשיכו לקיים בסתר-בתיהן את מצוות תורת-משה,
ומסרו מורשת זו גם לבנותיהן, וכך מדור לדור במשך חמש-מאות שנה; בזכותן עדת-האנוסים
בדורנו זכתה לחזור בגלוי ליהדות, ולהתפלל בבית-תפילה יהודי בבלמונטה[2]. בנווינדה, כסמל,
היתה האחרונה בשלשלת נשים-צדקניות אלו. היא נולדה בעשור
השני של המאה ה-20. אלא, שלא כבנות הדור-הראשון לשמד, היא לא נולדה בבית-יהודי, לא
קבלה חינוך יהודי-דתי ולא נכחה בטקסי-הפולחן. כן לא היתה
שותפה להחלטות הקשות, לתחבולות, לתחושת-הפחד ולחרדות מפני העונש הצפוי בגין
ההתחזות והבגידה בתורת-משה ובמסורת-האבות מחד, ומאידך, לאימה המתמדת מפני
סוכני-החרש של האינקוויזיציה...
בנווינדה נולדה אל מציאות אחרת: בבית-הוריה, כמו בבתי יתר משפחתה-המורחבת נתפסו
פולחני-הדת, המצוות, התפילות והתעניות, עד כמה שהיו מרוחקים מן ההלכה-היהודית
המקובלת, כחלק מהווייתם וגורלם, כחוק בל-יעבור, פן יסכנו את חייהם בעולם-הזה,
ולא פחות חשוב מכך: פן יסכנו את חייהם בעולם-הבא. כל ההווי המיוחד הזה של
מסכת-חשאית מוסכמת לשם כפרת-עוונות הן על חטאי דורות עברו, והן על ההליכה לכנסיה,
העמדת-הפנים, הטבלת-היילודים, טקסי-הנשואין-הכפולים,
תחבולות ההתחמקות מהווידוי על ערש-דווי היו כמובנים מאליהם.
מנגד, חייהם התנהלו בסביבה כפרית
קתולית-קנאית, ואך טבעי היה ששכניהם יוכלו להצביע על כל אחד מהם כעל יהודי
המשים-עצמו כנוצרי, וכתוצאה, במצוות-הכמרים כאובייקט לשנאה כלפי כופרים.
הגם ששנאה זו לא באה לידי ביטוי ביחסים-היומיומיים בין נוצרים-ותיקים
לנוצרים-חדשים, מן המוסכמות על שני הצדדים היה שעל הנוצרים-החדשים הוטבע מיום
היוולדם מין אות-קלון, שבעטיו חייבים הם לנהל חיים-כפולים בתחבולות וברמאות. זה
היה אושרם וגם אסונם, כדברי המשוררת!
חשאיות, חשדנות ופחד הפכו כך לחלק מן
התכונות המקובלות במצבם של אותם בני-האנוסים. בעבורם היתה
זו משמעותה של עצם היותם יהודים: גורל מובן מאליו, מחיר שעליהם לשלם על כך
שאבותיהם קיבלו על עצמם-הם, ועל צאצאיהם לעתיד לבוא, את מי-הטבילה. בו-זמנית, היה
ברור להם שדתם-הם עדיפה על-פני כל הדתות, ייחודית להם ואסורה לזולתם,
ושאלוהי-ישראל, השומר עליהם בעולם-הזה, עתיד לגאול אותם בגינה בעולם-הבא. באמונה
זו, בעצם היותם בעיניהם בני העם-הנבחר הנבדל מכל העמים, ראו את זכותם ואת נחמתם.
בנווינדה מנדש התחתנה עם קרלוש
דיוגו-הנריקש מפני שכך סיכמו
הוריהם מראש, כפי שהיה מקובל בקרב בני-האנוסים. תוך נישואין אלה אותו הענף של
משפחתה הורכב כביכול באילן-האיתן[3] ביותר בעדתם. שתי מנהיגות-דתיות קדמו לה
במשפחתה: מריה קייטנה הזקנה, ומרייה קייטנה הצעירה.[4] בנווינדה
לא הכזיבה ועמדה במשימתה בכבוד ולמופת. היא גידלה חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי
בנות, שכולם הלכו בדרכי הוריהם וזכו שכל הקהילה תרכוש להם כבוד. ברם, בנווינדה לא היתה מנהיגה
מחוץ לכותלי-ביתה. בכל דור ובכל אתר הצמיחו האנוסים מנהיגות שהיוו את
מקור-הסמכות-הדתית לכל עדת-האנוסים באותו מקום. וכיוון שלא היה קשר-על כלשהו בין
עדות-מקומיות שונות אלה, הפכו הזקנות-המקומיות הללו לפוסקות בענייני ההלכה,
הקובעות את המועדים ואת התעניות, המקדשות את הנישואין, והמתפללות לעילוי-נשמת
המתים. נהוג לקרוא לנשים אלה Sacerdotizas (=כומריות)[5]. הכרותי עם כמה כומריות
כאלה בבלמונטה נמשכה יותר משלושים שנה. אולם בנווינדה לא היתה כומרית
כלל, גם כאשר בשל גילם המופלג היו "דוד קרלוש
ודודה בנווינדה" לזקני-העדה. יש לשער
שזו הסיבה שהכרתיה רק בסתיו ימי-חייה.
מנופי שכונת-מגוריה של בנווינדה
באחד מימי-הששי
לקראת השקיעה באתי לבקר את קרלוש ואת בנווינדה בביתם הצנוע ברובע מרוקוש.
היה זה כאשר רבים מבני-האנוסים החלו לנשור מן השכונה-העתיקה, ואשר בתוקף הפרסום
הרב אודותיה בשנים האחרונות הוצמד לה הכינוי ז'ודיאריה
(=Judiaria), כיוון שהיתה
מעין-גטו. ככל ששגשגו עסקיהם, ובבלמונטה נבנו
שכונות-חדשות, עברו רוב בני-האנוסים לגור בהן. הם השקיעו בבתים-החדשים למגורים או
להשכרה, כיוון שבכך סללו לעצמם דרך אל החברה-המובילה במקום, בעודם מוכרים או
משכירים את בתיהם הישנים במרוקוש
לנוצרים-ותיקים. גם חלק מצאצאיהם של קרלוש ובנווינדה עברו להתגורר במרכז-העיירה או בשכונות-החדשות
שבשוליה. ביתם של הישישים עמד, כאמור, מאחורי בית-הכנסת דהיום.
דלת הבית נחצתה לשנים, כך שניתן היה
לפתוח אך את החלק-העליון בלבד, מה שאיפשר את זיהויים של
הבאים. משפתחה את החלק-העליון וזיהתה אותי בבואי, חייכה בנווינדה
בחן ופתחה לי גם את מחצית-הדלת התחתונה:
- בבקשה, בבקשה, הכנס. מכאן. מתי הגעת?
בהובילה אותי לאורך המסדרון הצר,
מפנים-הבית נשמע קולו הכעוס של בעלה, התוהה:
- מי זה??
בנווינדה מיהרה אליו תוך מלמול ספק אלי ספק לעצמה:
- אלהים
יעזור לי! עוד לא סידרתי את קרלוש... - ובהתנצלה - הוא
שוכב במטה בגלל כאביו הנוראים בכל-הגוף; אין לו מנוח לא ביום ולא בלילה. מיד אומר
לו שאתה הוא זה. אתה הרי יודע כי איננו נוהגים להכניס בזמן הזה אורחים
הביתה. ולבעלה:
- זה בסדר קרלוש,
זה בסדר! זהו אדון אינסיו שהגיע היום! והוא עדין לא
נכנס. אני מתפנה אליך תיכף! - אלא שבאומרה
זאת כבר ניצבתי בפתח חדרו וקרלוש הביט בי כמי שמוודא
שאכן אני הוא. בידו הענקית לחץ חלושות את ידי:
- שב לרגע בחדר-האוכל, יקח לי רק דקה. עמדתי לקום כבר ממילא, כי הזמן קרב.
ביקשתיו שלא יקום לכבודי, אך אשתו
הצביעה על כיסאו המוצב ליד הדלת, כממתין לבעלה. חדר-השינה היה קטן וצנוע
וכדי להיכנס אליו היה צורך לעבור דרך חדר-אוכל צפוף וקטן-מימדים כשלעצמו. לכן
יצאתי אל הפרוזדור, עד ששבה בנווינדה וקראה לי בחיוך
ביישני. קרלוש כבר היה ישוב בכיסאו בפתח חדרו, לבוש
חליפה כהה ומגבעת לראשו. כתפיו שחו וידיו היו מגוידות כמי שהעריב יומו. הוא הזמין
אותי לקרב אליו כסא ולשבת לידו. אז מיהרה בנווינדה
החוצה.
הזקן שאל אותי ארוכות על ישראל, התעניין
במצב, שאל מי ראש-הממשלה עכשיו, אך השמות לא אמרו לו דבר:
- עדין המלחמה נמשכת? - שאל - יש לי שם
ספר על מלחמת ששת-הימים בפורטוגלית, אתה רוצה לראותו? בנווינדה,
איפה את!? קניתי אותו ביריד לפני שנים, כשעדין הייתי מסוגל "לעשות"
ירידים... עכשיו, שילדי ונכדי "יעשו", כמו שלימדתי אותם.[6] השבח לאל, אני כבר לא צריך...
אחרי כמה דקות חזרה בנווינדה.
היא לבשה עכשיו חולצה שבמושגי-העיירה ניתן היה להגדירה כחגיגית: מוטיבים לבנים
ואפורים, כמין אשכולות-מופשטים על רקע-שחור, ולה שרוולים-ארוכים עד לפרקי-הידיים,
כשהיא רכוסה בצמוד לצווארה. החצאית הכהה כיסתה אף את נעליה. שערה הכסוף סורק לאחור
כשמצחה הגבוה וחרוץ-הקמטים גלוי.
- מה רצית? אינך מבין שיש לי הכנות? -
כך אמרה לבעלה, ואחר פנתה אלי - הרי אתה תסלח לי, אדון אינסיו,
כן? אני חייבת... - והעיפה מבט מבעד-לחלון שפניו מזרחה, ככל הבתים בשכונה - השמש
כמעט שקעה, אבל אתה יכול להישאר. הסברתי לה כי כיוונתי את בואי דווקא לשעה זו,
לראות כיצד היא מכינה את השבת. היא השפילה את מבטה לרצפה:
- אבל אתה יודע לבטח כיצד. וכי לגברת
שלך אין עששיות לשבת? ניגשה אל כותל-המזרח לצד החלון ופתחה דלת קטנה דרכה ניבט
ארון-קיר. מתוכו הוציאה מין מגבת קטנה עטורת-פיפים, וכיסתה בה את ראשה כבמטפחת.[7] במדף התחתון של ארון-הקיר היו מונחות כמה
עששיות-פח, וכן קנקן דמוי-קונוס, אף הוא מפח, מן הסוג שבעבר שימשו כמיכלי-שמן.
פקעת-הפישתן במסגרת
פולחן הכנת-הפתיל
בנווינדה לקחה שתי צלחות והניחה עששית על כל צלחת. נטלה שני פתילי-פישתן[8] וסידרה אותם בתוך העששיות שמלאו שמן-זית
מאותו קנקן-פח. לאחר שהדליקה את שתי העששיות החזיקה אחת בידה-השמאלית בעודה מרימה
את ידה-הימנית פסוקת-האצבעות בגובה-ראשה, בברכה:
ברוך,
אלוהי, אדונִי, אדונָי[9] אשר
ציוונו במצוותיו הברוכות והקדושות להדליק פתילים אלה לכבוד ולתהילה עבור יום-הששי הקדוש של השבת-הקדושה. בזכותם ישמור האל אותי ואת בעלי,
את ילדי ואת נכדי ואת כל עם-ישראל באשר הוא. אמן אדון, (יהי רצון) שתפילתי תעלה
ותגיע השמיימה.
תוך כדי הדלקת-הנרות (=העששיות) חשבתי
בלבי: כמה נאה היתה בנווינדה
הזקנה, וכמה צדקת, חכמה וחיננית, עד כי הזכירה לי את תהילה של עגנון:
"אור עיניה חסד ורחמים וקמטי-פניה ברכה ושלום"... רק אז, משהונחה העששית
במקומה בתוך הארון, הפנתה אלינו מבט ערמומי:
- עכשיו, אם ייכנס נוצרי-ותיק, אני
יכולה לסגור את הארון ואיש לא ישער בנפשו מה יש לי בתוכו... - בנווינדה
נגשה אל בעלה.
- יעזרני האלוהים! איך אתה נראה? - תוך
שהיא מיישרת לו את הצווארון-הפתוח מעל הסוודר ואת המגבעת על ראשו. ואחר פנתה ללכת
אל המטבח, על-מנת שאנו הגברים נישאר לבד. או אז שמה לב לכך שאני סוקר את
שפעת-התמונות המקשטות את שני המזנונים בחדר-האוכל.
- כל אלה הם נכדיך? - תהיתי
- לא. יש כאן גם אחיינים וקרובים אחרים.
- ובהצביעה על אחת התמונות אמרה:
- בצעירותו של זה הוא הלך לצבא ונשאר
בעיר. אבל תמיד הוא בא לבקר בבוא החג-הקדוש (=פסח). את האחרים אתה בודאי
מכיר. - בקרב התמונות המוצגות עמד גם פסל-קטנטן של מריה-הקדושה, אמו של ישו. בנווינדה הסמיקה לרגע
והסבירה:
- רק כדי לסתום את פי-הבריות שבעולם!
בקשתי להיפרד. הקשיש החזיק בידי זמן
ממושך וחייך:
- כבר ראית הכל?
מה באת לראות בעצם? אם אנחנו יודעים את הדת? אתם, שם בישראל, חושבים משום-מה שאנו
כאן, בבלמונטה, כבר לא יודעים כלום!?! דע לך שאין זה
כך!
- אנחנו יודעים רק מה שלמדנו מפי האמהות
שלנו. - תיקנה אותו הזקנה.
- לא רק! גם הידיעות על המתרחש אצלכם
מגיעות אלינו. ואתן לך משל: כשהיהודים יצאו ממצרים, גם ידיעה זו הגיעה אלינו... זה
אמנם לא היה בזמני, אבל מאז אנו עושים את החג-הקדוש.
במהלך אותו ביקור פגשתיה פעם נוספת,
בבוקר אביבי שטוף-שמש, ברחוב הראשי במרכז-העיירה, שעה שישבתי במרפסת הקטנה של
בית-הקפה, וראיתי את בנווינדה חולפת בזריזות-של-עלמות,
ברחוב ממולי, על-רקע מטעי-הזיתים, ומאור פניה כולו אומר חיבה ושלום.
- כל-כך מוקדם וכבר מסתובבת? - שאלתי.
- באתי מן השדות. - הסתכלה סביבה והראתה
לי את סל-הקניות הקלוע מחוטים-פלסטיים שאחזה בידה. - הלכתי לקטוף את העשבים-המרים
עבור החג-הקדוש. - ובמעין התנצלות הוסיפה - אתה יודע? הבנות שלי כבר יודעות
היטב למיין את חמשת המינים-המרים מבין כל העשבים. אבל עדין הן רוצות שאלך בעצמי,
וכל-עוד אלי נותן לי כוח, אעשה זאת בשמחה.
- ברשותך, הערב נבוא אליכם הביתה, פרדריק, הצלם ואני, לקחת חלק בטקס-המרור. האם זה בסדר?
- אינני יודעת, אדוני. מה שתסכמו עם
הבנות והכלות שלי - מקובל עלי. פעם זה היה ממש אסור: לא נהגנו לתת לאף אחד להיכנס,
מלבד המשפחה. אבל אתה כבר משפחה, נכון?
דבר עדין לא היה בטוח ברגע ההוא. זו היתה גם סיבת ישיבתי בבית-הקפה. אכן חיכיתי למפגש חשאי ראשון
במשא-ומתן מייגע וארוך, שלא הסתיים כמעט עד הערב: דילוגי-שכנועים בין בניהם
וחתניהם של בנווינדה וקרלוש,
דין ודברים בינם לבין נשותיהם ושארים אחרים. והכל כדי
להגיע לידי הסכמה בדבר נוכחות זרים בטקס. ואני, דאב לבי שלמען מטרת-התיעוד הוצרכתי לגרום לויכוחים רציניים ביותר בקרב המשפחה ובתוככי
הישוב של בני-האנוסים. את חלקם עדין טרדו ספקות לגבי יהדותו של פרדריק ברנר, ואולי גם... לגבי! מי
יודע? דבר אחד הם קבעו נחרצות מלכתחילה: שלגבי הערב השני, זה של אפיית-המצות, אין
כלל מה לדבר! זה היה הבסיס לדיון לגבי טקס-המרור. אך דייה לצרה בשעתה...
לבסוף הגענו להסכמה לגבי טקס-המרור באותו ערב, ולמחרת... ניהלנו מחדש
משא-ומתן לגבי הטקס הקדוש ביותר, שבסופו נכחנו בו אצל אחד מבניה של בנווינדה.[10]
לפנות-ערב, בסמטה ליד הבית בשכונת-מרוקוש, למעשה לא ניתן היה להסתיר את אווירת-החג. כל
מחשבה על-כך שהחג נעלם מעיני השכנים-הנוצריים לא יכלה להיות אלא היתממות גרידא.
וזאת, כיוון שהמעמד הזכיר לי את האווירה בכניסה לבית-הכנסת "שערי-תקווה"
בליסבון של ימי-ילדותי: לבנין אין חזית פתוחה אל הרחוב, ויש להיכנס דרך שער-צנוע
ובלתי-מזוהה. בערבי-החג הגיעו משפחות-משפחות מכל עבר. כולם לבושים בהדר ומברכים
בלבביות מכרים שפגשו בחוץ, בטרם הכניסה לחצר, שם היו הגברים שולפים את כיפותיהם מן
הכיס וחובשים אותן לראשם.
מנופי שכונת- מרוקוש
גם באותו הערב בבלמונטה
נהרו המשפחות אחת-אחת אל הבית-הקטן בשכונה העתיקה. גם כאן עטו חליפות ולא בגדי-חול.
הנשים נכנסו מיד כדי לעזור בעריכת-השולחן, ואילו הגברים והילדים נותרו בחוץ. אלה
שוחחו ביניהם על דא ועל הא, בעוד הקטנים שיחקו אלה עם אלה. מידי פעם יצאה מן הפתח
אחת הנשים, בבקשה מבעלה שישגיח שהילדים לא יתלכלכו. יש ויצאו לבדוק מי עדין חסר:
- מישהו ראה את פלוני? אולי כדאי לשלוח
את אחד-הילדים לבדוק למה הם מאחרים?
לבסוף התכנסו כ-25-30 איש. משהוזמנו
הגברים פנימה[11], כל הנוכחים הצטופפו בחדר-האוכל אשר בו
החלון הנשקף מזרחה, כשעל השולחן פרוסה מפה-לבנה ועליה מונחות סביב-סביב
צרורות-קטנים של מרור, כמנין-הנוכחים. בנווינדה פתחה את תיבת-העץ הגדולה שניצבה על הרצפה ליד הקיר,
והוציאה ממנה קופסת-עץ ששימשה בעבר לסיגרים. הקופסה היתה
מרופדת במפית-לבנה ועליה מספר רב של כדורי-בצק חרוכים[12].
בנווינדה ניצבה ליד קרלוס
ואמרה:
השנה
אעשה כאן. בשנה הבאה בארץ המובטחת והקדושה. (יהי רצון) ששם אדע להלל ולרומם
את האל-העליון ולעולם לא אפגע בכבודו.
בשלב זה הרימה את הקופסה בידה האחת
ובאחרת כיסתה את עינה-הימנית:
אלוהים
אשר הגיעני לראות את הלחם-הקדוש הזה, ייתן לי גם לאפות
אותו ולאוכלו בארץ-המובטחת והקדושה, ושם אדע להלל ולרומם את האל-העליון, ולעולם לא
אפגע בכבודו, אמן, (יהי רצון) שתפילתי תעלה ותגיע לשמים. כבוד ותהילה ל-73 שמות
האלוהים.[13]
לאחר מכן נשקה ללחם-הקדוש, הניחה את
הקופסה על השולחן, ונטלה למאכל את אחת מצרורות-המרור. מיד מסרה את הקופסה לקרלוש, ותוך כיסוי עיניו חזר אחרי אשתו על כל התפילה, מילה
אחר מילה. אחרי שקרלוש נשק ללחם ואכל מן המרור, לקחה
הבת הגדולה את הקופסה מידו וחזרה על כל הטקס, קודם היא עצמה, ואחר-כך עם בעלה. וכך
לפי התור ברכו כל הנוכחים על המצות וטעמו מן המרור. בסיום הטקס, שוב בדומה
לבית-הכנסת בליסבון, יצאו כולם יחד, המשיכו לשוחח וליוו אלה את אלה לבתיהם, עד
שדרכיהם נפרדו.
שנה לאחר מפגש זה הלך קרלוש לעולמו והוא בן למעלה מתשעים. בנווינדה
שהיתה צעירה ממנו בכ-7-8 שנים,
טיפלה משך זמן-רב בבעלה החולה, ולמרות שהטיפול הכביד מאד על חייה, קיבלה את המשימה
באהבה, והצליחה להעניק לקרלוש-שלה איכות-חיים וחום.
עכשיו, משנתאלמנה ונותרה לבד, דאגו לה בנותיה ובאו לבקרה ולעזור לה. בנווינדה לא ביקשה מאומה, רק רצתה שלא להיות למעמסה ולא להכביד
על המשפחה. במאמץ להיות עסוקה וברת-תועלת, היתה מפנקת
את נכדיה וניניה בהושיטה להם עוגייה טעימה, מעשה-ידיה.
ממראות השוק בבלמונטה
משהגעתי לבלמונטה
בפעם הבאה, נמסר לי שהדודה-בנווינדה איננה, והבית
בשכונת-מרוקוש ריק ומסוגר. אינני יודע אם היה לזוג
הקשיש רכוש-רב או מועט. הם חיו בצניעות רבה אך ללא-מחסור. ברם, אין זה אומר דבר. כל
בניהם ונכדיהם היו מסודרים, סוחרים מצליחים, בחלקם אפילו עשירים מאד,
במונחים-המקומיים. משהגיע הזמן לחלק את הירושה עמד לדיון עתידו של המגרש-הריק
שממול. עלה אז הרעיון, אינני יודע מי מהם העלה אותו, שבמקום לחלק את שוויו של
המגרש-הקטן בין יורשים רבים כל-כך, יתרמו אותו להקמת בית-כנסת.
היה זה כאשר האנוסים היו בשלים כבר
לחבור לזרם המרכזי של היהדות-הממוסדת. וכבר בחרו לעצמם ועד, ואפילו שכרו בית-קטן
שישמש להם כבית-כנסת, ואשר בו נישאה התפילה בשפה-הפורטוגלית עדין. אך היו בעיירה
אנוסים שכלל לא רצו להצטרף לתנועה-החדשה של השיבה, וביניהם נמנו גם כמה מצאצאיהם
של קרלוש ובנווינדה. אך איש
לא התנגד נמרצות לעצם השינוי שהתרחש במקום, וההחלטה לתרום את המגרש הושגה.
על ימיה האחרונים של בנווינדה ספרה לי בתה אליזה מוראון.
- אמא החלה לחוש ברע. לקחתי אותה לרופא,
אך נגד הזיקנה לא ניתן לעשות דבר. אז נזקקה כבר לנוכחות
ולעזרה רבות יותר מצידנו. ואילו אחותי ואני עסוקות מירב-הזמן בירידים לפרנסתנו.
קשה מאד לטפל בעסקים, לנהל במקביל משק-בית, וגם לרוץ תדיר אל השכונה-העתיקה כדי
לטפל באמא. החלטנו שהיא תעבור לגור אצלי.
אך אליזה לא היתה שקטה גם אז, וכל העת דאגה לאמה. בימים השתדלה לחזור
מוקדם מן הירידים, ובלילות נדדה שנתה. באותו לילה נעורה לשמע רחש-קל מן החדר בו
שכבה אמה. מיד קמה והבחינה באור הבוקע מחדר-השרותים. לפיתחו חיכתה עד שתצא אמה, ואכן זו יצאה לבסוף והעלתה חיוך על
פניה:
- הלכתי לשרותים
להכין את עצמי!
בנווינדה עלתה על יצועה בשלווה, ובהחזיקה בידה את יד-בתה לאטה:
- עכשיו אני הולכת. את יודעת בתי, לא
תיארתי לעצמי עד כמה זה כואב למות… אדאוש.[14]
וכך החזירה את נשמתה לבוראה.
ממה היא מתה? מה כאב לה? אולי הלב? אינני
יודע.
אבל ברור שאת הכאב ואת המוות קבלה
בשלווה ובאהבה.
בית העלמין מימי בנווינדה
וקרלוש
SUA ALMA BENDITA GOZE DA VIDA ETERNA
תזכה נשמתה הברוכה לחיי עולמים.
© כל הזכויות שמורות לאינסיו שטיינהרדט, 1997.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה
שלי - www.mybelmonte.com
האבן החרוטה נמצאה בהריסות כנסיית סאון-סבסטיאון,
שעלתה באש ב-1823. הכתובת עליה אומרת: -
"וייי בהיכל קדשו הס מפניו כל
הארץ" (חבקוק ב', 20)
שם-אדוני מופיע בשלושה יו"דים
בצורת-משולש, וזאת כפי שנהגו לכתוב עד המאה הט"ו. שמואל שווארץ
תיארך אותה לשנת ה'נ"ז (=1297), ר': -
Samuel
Schwarz (1923) InscriÇões Hebraicas em Portugal (pp. 23-25 (
& (1925) Os Cristaõs-Novos em Portugal no Seculo XX (p. 9).
במשך הדורות היו מתושבי-בלמונטה שנשפטו
ע"י האינקוויזיציה, עם זאת כלל לא ברור אם היה רצף של ישוב בני-אנוסים במקום.
במחצית השניה של המאה הי"ט הגיעו לשם שבע-משפחות,
ממקומות שונים בסביבה. מאז ועד היום הם מתחתנים אך ביניהם. סבה של בנווינדה היה מקוויליאן, סבתה מפנמקור. לפי המסורת המשפחתית, סבו וסבתו של קרלוש הגיעו ממונסאנטו. עם זאת,
אין בידי סימוכין לכך.
או, בשפת המקום: בגזע.
נכדתה של הקודמת, שנישאה לדודה אחי-אביה.
כך נהוג לקרוא לנשים אלו בספרות-המחקר, ואינני יודע אם היה זה ש. שווארץ שהעניק להן כינוי זה, אשר אומץ בינתיים ע"י
צאן-מרעיתן גם-כן.
מן הראוי לתקן כאן טעות-נפוצה, הטוענת שחברת-האנוסים היא מטריארכאלית
ביסודה. ולא היא! בקרב האנוסים, כמו בחברה הפורטוגלית הסובבת אותה, הגבר הוא
המפרנס והשולט במשפחה, "הוא הלובש את המכנסים". אלא שבענייני דת ופולחן בלבד
האשה היא המובילה והקובעת, כיוון שרק היא היודעת. כלפי
מלכות-שמים היא המייצגת את המשפחה. תלות-הדדית זו היא המעצבת אווירה של
שיתוף-פעולה המשפיעה לטובה על חיי-הזוג.
כבכל יתר המנהגים בקרב-האנוסים, התעממו פרטיהם ככל שחלף הזמן, והם איבדו
את משמעותם-המקורית. משהחילותי לבקר אצלם ב-1964, בעת הדלקת-הנרות נהגו הנשים
לכסות ראשן במטפחת מיוחדת מבד-פישתן, שאת שוליה הקיפו
פיפים הקשורים זה בזה. מרת דיוגו-הנריקש,
שנפטרה לפני שנים רבות, הפנתה את תשומת-לבי למספר הקשרים: תמיד 24 קשרים,
כשכל אחד מהם כורך שלושה-פיפים זה בזה. "אלה הם 73 שמותיו הקדושים של
האל!" - לחשה לי בסוד. וכבר אז ניכר היה שיבוש-נוסף שהשתרבב: שהרי 72 =
3X24
, והכוונה לשם-הקדוש בעל 72 (ולא 73) האותיות. המשפט לכבוד ולתהילה לשבעים
ושנים שמותיו של האל מופיע כבר בתעתיקים קדומים של תפילות-האנוסים. אבל מזה
שנים רבות נשות-בלמונטה משבשות את המספר ואומרות:
"שבעים ושלושה".
באותו ארון שמרה בנווינדה גם פקעת של חוט-פישתן תוצרת-בית. את הפתיל המבורך מכינים משבעה חוטים
מלופפים, הנכרכים זה סביב זה תוך אמירת ברכה, בנוסח דומה לברכת-הנרות.
כל התפילות נאמרות בפורטוגלית, פרט למלה אדונָי (=Adonai ) הנאמרת בעברית, כפי
שנשמר במסורתם.
הנוהג הוא שאת טקס-אפיית-המצות מקיימים אצל הורי-האשה, או לפחות היא זו העורכת אותו; ובנווינדה
ניהלה את הטקס עבור בנותיה. ואילו פרדריק ואני נכחנו
בטקס אצל הבן, אליפיו. ועל ההתרגשויות שבאותו הערב כבר
סיפרתי במקום אחר.
שאז, לתדהמתי אשת-הבן אנטוניו מסרה לבעלה תיק
של טלית, אותה קנו בביקורם בארץ מספר שנים קודם לכן, והוא התעטף בה במהלך כל הטקס.
השימוש בטלית לא היה מקובל כמובן במסורת-האנוסים. עם זאת, יתכן שהמטפחת שהנשים
מכסות בה את ראשן הינה זכר לטלית.
אלה כדורי-הבצק שהאנוסים מפרישים כחלה, בעת אפיית-המצות בלילה השני
של המועד. הם משליכים אותם אל הגחלים הלוחשות וממתינים עד שיישמע פצפוץ-קל בטרם
יקפוץ הכדור החוצה בהתפוצצו. הדבר קורה כי האוויר המצוי בתוך כדור-הבצק מתחמם
כמובן; אלא שלכך אין הם נותנים את דעתם: אמונתם היא שהפיצוץ הוא סימן
למחילת-העוונות. כל המפריש חלה וכדורו לא התפוצץ, ברור לו שעוונותיו לא
נמחלו, ולכן ינסה את מזלו בעשותו כך פעם אחר פעם.
ר' הערה קודמת בנדון.
אדאוש היא
ברכת-הפרידה בשפה הפורטוגלית, כשלום של-פרידה. מילולית התרגום הינו: לאלהים! ובמקור זהו קצור של ברכת-הפרידה
"גורלנו בידי האלהים."
© כל הזכויות שמורות לאינסיו שטיינהרדט, 1997.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים,
ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה שלי
- www.mybelmonte.com