אודות אנוסי בלמונטה

בלמונטה הינה עיירה נידחת למדי בצפון-מערב פורטוגל, וכשמה כן היא: הר-נאה. היא צמודה לדרך-המלך מצפון-לדרום במזרחה של פורטוגל, לא רחוק מגבול-ספרד. מיקומה על קו-רוחב הנמתח ממזרח למערב פחות או יותר בין שתי ערי-אוניברסיטה עתיקות: מסלמנקה שבספרד, דרך בלמונטה, עד לקואימברה שבפורטוגל. אולם, בשל חסימת רכס-דה-אסטרלה שממערב לה, הנגישות מבלמונטה מזרחה לספרד נוחה יותר מאשר לקואימברה.

ידוע על בית-כנסת-עתיק מ-1297בבלמונטה, שאתרו-המשוער מצוי כיום במורד ממערב לפסלו של פדרו אלבארס קאבראל מגלה ברזיל, שהיה כנראה מבני-המקום. אלא שבסוף ימי-הביניים, כשהחל הגרוש והאינוס-הדתי, בית-הכנסת הוסב לכנסיה, שעם הזמן חרבה לגמרי.

פסלו של פדרו אלבארס קאבראל מגלה ברזיל.
מאחוריו: האתר-המשוער של בית-הכנסת הקדום.

במקום חיים צאצאי-אנוסים. אנו מכנים את האנוסים - אך לא הם-עצמם! - בכינוי-המקומי מאראנים, כיוון שנבעה פער בינם לבין הזרם-המרכזי של היהדות-ההלכתית. אולם בעיניהם הם יהודים לכל דבר, שחיו אמנם מאחורי מסכה-נוצרית, כיוון שנאלצו לקיים כפל-פולחנים: נוצרי קבל עם ועדה, ואילו בבית פנימה - פולחן "יהודי" חשאי. בהווי-המאראני לא יכול היה להתקיים בית-כנסת או מנין כלשהו מפחד האינקביזיציה!

במהלך קרוב ל-500 שנות-ההסתר, זיקת-האנוסים ליהדות לא פגה, אלא הפכה מהוויה-קהילתית להוויה-אישית-משפחתית מצומצמת: אצלם מוסדות-הקהילה ותיפקודיהם הופרטו לידי המשפחה-הגרעינית. סנקציות-קהילתיות חדלו, והפולחן הפך לעניין-פנימי בתוככי-המשפחה-הגרעינית בלבד (ואפילו לא המשפחה-המורחבת!). מאז האינוס מקום-המפגש היחיד לכל משפחות-האנוסים שוב איננו בית-הכנסת כבעבר, אלא היריד!! אליו יגיעו לצורכי-קניה, ועוד יותר – לצרכי-מסחרם בירידים-הנודדים: רובם-ככולם מתפרנסים מזה-דורות ועד היום כסוחרים, בעיקר במוצרי-טקסטיל ובעורות. ובירידים אלה תזרום לה התקשורת-האישית מפה-לאוזן בקרב רשת-המשפחות הנאחזות זו בזו בדבקות מרשימה.

יריד בבלמונטה: נוצרים, מאראנים,
יהודים-מוצהרים, צוענים ועוד מתחככים זה בזה

כאמור, התפילות והפולחנים נערכו בהחבא, אך ורק בתוככי-הבתים, ובהרכב-הבלעדי של נשות-המשפחה (שכתוצאה כונו ע"י החוקרים-המאוחרים: רבניות/כומריות/חזניות), תחת שמירתם הכבדה מחוץ-לבית של הגברים. מכאן שתפקידיהם-הפולחניים של הגברים עפ"י המסורת ביהדות-ההלכתית - הופקעו מידיהם על-ידי האמהות והנשים. היה זה לשם הגנה על הגברים-המפרנסים במשפחותיהן...


I	II	III	IV

שלבים בפולחן-מאראני המתבצע בבית בסודיות ע"י נשות-בלמונטה:
הכנת הפתילות-הקדושות והמבורכות עבור הנרות שיש להדליק לקראת יום-כפור,
הלוא הוא היום-הקדוש:

I. הטפול בפקעת חוט-הפשתן המטוהר לקראת הכנת-הפתילות;

II. קריעה-ביד וללא מספריים (כבעבר!) של חוט-הפשתן,על-מנת לשזור פתילות;

III. ספירה (פי 3, או 5 או7 - על האצבעות) של מספר-התפילות הנאמרות בע"פ במהלך הכנת-הפתילות;

IV. בתפילה-העיקרית עבור כל פתילה ופתילה, המחייבת 73 חזרות, עוברים לספירת גרגרי-חימצה (=חומוס) לתוך קערית. יש המכינות-מראש 73 גרגרים, אך יש הסופרות כל כמה "סיבובי-תפילה" מחדש, לראות אם מולאה כבר המיכסה של 73 חזרות.

ניתן איפוא לומר שהדת-היהודית ששרדה תוך סיכון-רב בידי אנוסי-בלמונטה, עברה בנקוף-הזמן תהליכי-שינוי.

ואלה היבטי-השינוי: -

הפרטה של תפקידים-דתיים וקהילתיים (רב/חזן) לידי המשפחה-הגרעינית בביתה,
פמיניזציה שלהם, שכן כאמור הנשים הן מבצעות מרבית-הפולחנים, וכן -
פורטוגליזציה, כיוון שגם העברית, לצד מאפיינים-יהודיים אחרים (כמו: לוח-השנה העברי, חגים כראש-השנה וחנוכה ועוד ועוד), נשתכחו מהם כליל, וכל תפילותיהם שוּננו בעל-פה בלבד ובפורטוגלית, ללא כל טקסט-כתוב. הספרים הפכו למסוכנים לחייהם עתה! שרד רק שם-האלוהים: אדונָי/אדוניוֹ (= Adonai/Adonaio) באחדות מהתפילות.

מגדל-המים בבלמונטה

ב-1917, נחשפו אנוסי-בלמונטה הנחבאים לעיני העולם-הרחב, ולקונגרס-הציוני בכללו, ע"י אינג'. שמואל שווארץ, שבא לעבוד במכרות שבסביבה. קודם למפגש עם שווארץ סברו שהם אחרוני-היהודים בעולם, השורדים עדין כיוון שנחבאו... בספרו (1925) תעד שווארץ את פולחניהם-המיוחדים. הם נחשפו בפניו רק לאחר שהעמידוהו ב"מבחן", או אז התרצו להאמין לו כי... גם הוא יהודי כמותם! מאז הגדירוהו בן-האומה או בן-משפחתנו, בלשון-האנוסים.

כשבעים-שמונים שנה לאחר-שנתגלו, רוב האנוסים בחרו לשוב אל היהדות בגלוי. בשנות-התשעים של המאה ה-20, מתוך כ-2600 כלל תושבי-עיירה-הררית נידחת זו, מנו האנוסים-היהודיים בבלמונטה כ-120 נפש (10(±, כלומר סביב 110-130~ נפשות. כ-85 מהם גוירו אז - לבקשתם, באחד משני גלי-גיור: הראשון, ב-1992 כלל 70 איש, אשה וילד, ובשני, ב-1993, התגיירו עוד כ-15: -

85~ מתוך ה-120~(10±)=N

בדרך-כלל היה זה גיור-לחומרא בלבד (=הגיור המקל דווקא), שכן הרבנות-הראשית בישראל הכירה בכך ששלשלת-האמהות-היהודיות נשמרה ברציפות מ-1497 ואילך, כלומר: מאז אינוס-היהודים בפורטוגל. רק אנשים בודדים נדרשו על ידה להתגייר גיור-מלא - לדינא - היות וההלכה לא יכלה אלא לראות בהם נוצרים.

המיעוט, המונה כ- 35~ (= 85~ - 120~) ואולי קצת יותר - נותר מאראני.

בסוף שנת 1996, לאחר שני גלי-הגיור, הוקם במורדות-המזרחיים של ההר-הנאה בית-הכנסת-החדש, לפי תכנונו של אדריכל-פורטוגלי עכשווי, ולפי דרישות-ההלכה, (זו שבעבר נשתכחה מהם, ואליה שבו עתה). הבניה-המודרנית נתאפשרה תודות לתרומה-כפולה: -

א. של הקרקע, שנתרמה מעזבונה של אחת "הרבניות" שנפטרה,ו-

ב. של תקציב-הבנייה, שנתרם ע"י מר ש. אזולאי, מי שנתפס בקסמיה של בלמונטה אף שאינו מבניה, לזכר אביו (מכאן: בית-אליהו). בית-כנסת זה נחנך בממלכתיות וברוב-עם, במלאות 500 שנה לפרסום צו-הגרוש ליהודי-פורטוגל, ע"י רשויות-הקהילה, העירייה, ממשלת-פורטוגל ומדינת-ישראל.

בית-הכנסת-החדש בית אליהו,
סתיו 1997

בין השנים 1994-2000 שהיתי בתוככי-הקהילה, שהחלה להתגבש כבר בסוף שנות ה-80, וערכתי - כהרגלי משכבר הימים - מחקר-חברתי. אלא שהפעם השתמשתי בכלים-אנתרופולוגיים. כן ביקרתיה רבות לאחר שנת 2000, כיוון שמעניין היה לי לעקוב כיצד מי שהפכו בכורח נסיבות-העבר לאינדיבידואליסטים מובהקים (ר' ההפרטה לעיל), והנה הם שבים והופכים לאט-לאט, ולא בנקל, לקהילה במובן של הזרם-המרכזי של היהדות-הנורמטיבית.

המחברת בקדמת בית-הכנסת
הנבנה והולך ב-1996

אתאר להלן את המוצאות אותי בקרב אותם אנוסים. אעשה זאת גם בכתובים וגם באמצעות צילומַי, תוך שילוב סיפורי-המסע שלי בבלמונטה בניתוח-מדעי של תצפיותַי שם. אתבסס כמובן גם על כתביהם של חוקרים ונוסעים שקדמו לי במאה ה-20. ייאמר שלעומתם, החידוש שבממצאַי נעוץ בכך שבבלמונטה שלאחר שני גלי-הגיורים הגלויים, השתנו מן הקצה אל הקצה חיי-המתגיירים וכן אלה שלא-התגיירו כאחד. מסתבר שבמקום דפוס די-אחיד של כפל-פולחנים-מאראני סודי בעבר (מאראני בבית ונוצרי מחוצה לו), בשנות התשעים איתרתי - בקרב שתי-הקבוצות גם-יחד - מיגוון עשיר ורב-פנים של קיום-מצוות כפול ואף משולש-דתות (יהודי/מאראני/נוצרי), הנכון לשלבי המעבר-העכשווי אל היהדות-הנורמטיבית.

אציין שכתיבתי תוצג משתי זוויות-ראיה: -

א. מהזווית של חוקרת-חברתית; אך לא פחות:

ב. מהזווית של מי שחוותה בבלמונטה חוויה-אישית שנצרבה היטב בשורשי-נשמתה, על רקע ההיסטוריה-המשפחתית שלה, הקרובה ככל הידוע למוצאות את אנוסי- בלמונטה.

מבט מהמצודה אל עמק נהר-הזזרה,
שם אנוסי-בלמונטה נהגו
"לחצות את ים-סוף" כל פסח. 1996

שרה מולכו

תל-אביב, 2005

פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com