הרהורים על הפרק-ההסטורי המקדים

הימצאם של היהודים בבלמונטה,

מתוך הספר:

אנטונייטה גארסיה (1993) יהודי-בלמונטה - נתיבי-הזכרון,

המכון לסוציולוגיה ואתנולוגיה של הדתות, האוניברסיטה-החדשה, ליסבון [1]

שרה מולכו

(2006)

נוף ממרכז-העיירה בלמונטה, 1996

ד"ר גארסיה פותחת את ספרה יהודי-בלמונטה – נתיבי הזכרון בפרק הנקרא: הימצאם של היהודים בבלמונטה, כשבמושג יהודים היא כוללת גם את האנוסים (בעוד שלפי ההלכה הם נחשבים כמי שסטו מן האורתודוכסיה, וחייבים בגיור, אם לחומרא [=הגיור המקל] או כדין. ר' בהמשך: ממסקנותיו של לוסיין וולף ואילך). למעשה, מאז ספרו של שווארץ (1925), שהתוודע אל אנוסי-בלמונטה ב-1917 כשהתחזו עדין לנוצרים, רבים כתבו עליהם, אבל אף-אחד מהם לא חי כמותו בקרבם, למַעֵט שניים אלה:

1. דוד א. קאנלו, וכן

2. אנטונייטה גארסיה

כתביו של דוד קאנלו על המאראנים (ר' פרק מכתביו באתר זה: עוד לא נותקה שלשלת היהדות-בסתר בבלמונטה) החלו להופיע מאז מחצית שנות-השמונים. ואילו ספרה הראשון של גארסיה – שבפתיח שלו נדון כאן בהרחבה - פורסם ב-1993. מאז כתבה ספרים נוספים בנושאים דומים.

זוית-הראיה של קאנלו שונה מזו של גארסיה, כמו גם דימויהם בעיני נחקריהם מקרב אנוסי-בלמונטה. קאנלו הינו תושב המקום מילדותו-המוקדמת. בעבר היה מורה, וכיום הינו מנהל בית-ספר תיכון בעיירה, ומי שעומד בראש המוזיאון-היהודי שנחנך שם באפריל 2005. לדבריו (בפרק הנ"ל), הוא הגיע לחקר הנושא בהמלצת-מוריו באוניברסיטה, כיוון שרבים מחברי-ילדותו היו בעצם מאראנים בעוד הוא עצמו נוצרי, מבלי שבשעתו נתן דעתו על-כך. כזהו דימויו-העצמי וכזהו דימויו בעיני נחקריו-חבריו. נקודת-מוצא זו מסבירה את גישתו רוחשת-הכבוד, שאינה חושפת כל מה שידוע לו במדה ומתעורר אצלו ולוּ חשש-קל שבקלים שהדבר עלול להתפרש בעיניהם כפוגעני. לראייה: ראיתי אצלו חומר-גלם (כגון: תפילות-מאראניות מיוחדות) שטרם פירסם, וספק אם יפרסם אי-פעם. יתכן שזו גם הסיבה שאין הוא שם דגש על הפן-הפמיניסטי של המאראניוּת שבבלמונטה, לו ניתפסים רבים מהחוקרים, שכן מעולם לא נכח – אם מהיותו גבר ואם מהיותו נוצרי – בפולחנים שמקיימות בסתר דוקא נשות-האנוסים.

באר בחוצות בלמונטה, 1996

(מאריה) אנטונייטה גארסיה הינה אשתו של מי שהיה סביב שנות-השמונים במשך למעלה מאחת-עשרה שנה ראש-העיריה של בלמונטה (הגם שמוצאם מעיירה אחרת בסביבה, ושם מגוריהם). היה זה בתקופה הרת-גורל בחיי המשפחות-המאראניות במקום, ממש כאשר צעיריהם יזמו - כתגובה-מאוחרת-משהו למפגש עם שווארץ - חזרה אל חיק-היהדות-הנורמטיבית. יש לומר שהתהליך נתמך ונעזר הן ע"י מועצת-העיריה והן אישית ע"י ראשה. כך הווה שאשת ראש-העיר גארסיה החלה להתבונן מקרוב בהווי המשפחות הללו, דבר שהפך במהרה להתבוננות מודרכת-מדעית לצורך כתיבת תזה. אולם ד"ר אנטונייטה גארסיה ידעה רבות על המאראניוּת עוד בטרם מחקרה על אנוסי-בלמונטה, כיוון שלה-עצמה יש שורשים-מאראניים. בכך הכירו גם נחקריה, ולכן דימוייה בעיניהם היה לעתים-קרובות לא דימוי של מתבונן-זר, אלא דמוי של "אחת משלנו", כפי שהם-עצמם מסרו לי. יתכן שזו הסיבה שהיא נוקטת בלשונם/לשונה-היא, בכנותה אותם יהודים לכל דבר עוד בטרם שובם רשמית לגבולם.

את הפרק-ההסטורי בספרה גארסיה מסכמת כך:

למען-האמת, עם תחילת מחקרנו בבלמונטה לא יכולנו לשער במה בדיוק תהיה לנו הזכות להתבונן/להשתתף בתקופה עתירת-התרחשויות זו (=תקופת שיבת-האנוסים לחיק-היהדות-הנורמטיבית). זוהי הסיבה שמצאנו לנחוץ לאסוף את כל התעוד, לרשום את כל הפעילויות, ולהיות עדים לתהליך-השינוי. חווינו בצוותא מצבים קשים, בהם הישן והחדש התנגשו זה בזה. עם-זאת, שאפנו לשמור על קשר עם הכל, כדי להיטיב להבין את השינויים הדתיים והתרבותיים שהקהילה [2] עוברת. ועתה - לאור הניתוח שהוצג לאורכו של פרק זה - בידנו לאשר כי היו אלה גורמים הסטוריים שחברו יחדיו כדי לשמֵר ולבסס זכרון-הסטורי; במיוחד בשעה שפתיחות-אידאולוגית רבתי נפערה, ובכוחה של זו היה לשאוב לתוכה ולהטמיע (את אנוסי-בלמונטה) בקרב-הרוב... כפי שקרה לקהילות-אנוסים אחרות שהתקיימו בעבר, כגון: בפורטו, בראגאנצה וקוביליאן.

רק בבלמונטה, בתחייתה-הכפולה של הקהילה - הן במהלך הרפובליקה-הראשונה (אחרי 1910, כשהמלוכה הוחלפה בשלטון-רפובליקני, ר' להלן) והן בשנות ה-80 (לאחר מהפכת-הצפורנים ב-1974, זו שמיגרה את השלטון הפאשיסטי שקדם לה), נתגלו נשים וגברים שהתמידו לקיים את חוליות-השרשרת הרצופה של העברת-המורשת (=המאראנית), על תהודתה-האישית ועל קיומה החברתי-קבוצתי.

(עמ' 56 במקור-הפורטוגלי, כל הסוגריים - שלי, ש.מ.)

החלון המנואליני שבמבצר בלמונטה, 1996

הגם שהמחברת סוקרת תקופות-קדמוניות בפורטוגל בכללה, כמוה אתרכז כאן גם אני באיסוף-החומר שלה-עצמה אודות אנוסי-בלמונטה במאה-העשרים. לדעתי איסוף הנתונים-המוניציפליים לאורכה של מאה זו ע"י גארסיה הינו יסודי ביותר, חשוב מאד להבנת ההתפתחויות לפני ואחרי מפגש-האנוסים עם שווארץ, אינו מצוי אצל אחרים וראוי לכל שבח. והוא הדין באשר לתאור חוויותיה-עצמה במקום. ליקטתי לצורך ציטוט כאן רק את אומדניה מתקופת-הגרוש ב-1497 וההמרה-הכפויה של יהודי-פורטוגל שבעקבותיה:

"אומדים את העוזבים בכ-5.000 נפש לכל היותר, מתוך 75.000 היהודים תושבי-פורטוגל במקור, ועוד כ-120.000 המגורשים-האפשריים מספרד. כמובן שאלו אומדנים בלבד, ובכל-אופן נותרו אנשים רבים שנרתעו מקבלת המצב-הכפוי כהווייתו. היו אלה הנוצרים-החדשים, המאראנים... מונחים כאלה עדין שכיחים כיום בבלמונטה. מן המונח מאראנו משתמע מובן-פוגעני, שכן אותו אוצר-מלים משמש הן לתאור החזיר והן להקשר-היהודי. מקור-העמימות והחפיפה בימים קדומים, כפי שמלמדנו האב-הנזיר פרנסיסקו דה-טורגונסיליו [3]: "בעבר יוחדו מונחים כדי לקדם פני מי שהינם גרועים מכלבים, כמו מאראנוס... שבספרדית פרושו חזירים, וזאת בשל מה שמאפיין את המאראנוס ואת החזירים כאחד, שאם אחד מהם נוחר או רוטן, כל היתר נזעקים למשמע נחירתו..."

(עמ' 35 במקור-הפורטוגלי, כל ההדגשות לסוגיהן - שלי, ש.מ.)

אשר לבלמונטה גופה, גארסיה מציינת שלבד מהכתובת בעברית שנמצאה זרוקה באתר, ושלפי ש. שווארץ נחקקה על כרכוב בית-כנסת מ-1297 במקום,[4] אין עדות-כתובה כלשהי להימצאם של יהודים בעיירה המדוברת לא לפני ולא אחרי גרוש יהודי-פורטוגל. כן לא ברור אם במהלך-הדורות נשמר או ניתק רצף-שהייתם של אנוסים במקום.

להזכירכם: כפי שעולה מדבריו של באקרו מורנו (=(Baquero Moreno, בטראנקוזו, במפגש הבין-לאומי ללימודי-ההסטוריה של יהודי חצי-האי האיברי ב-13-15.11.1987, יהודי-בלמונטה העכשוויים התיישבו בה במאות ה-17 או ה-19. ואכן מתגלגל בבלמונטה אילן-יוחסין שראשיתו בזוג מלפני 150 שנה - מאריה קאייטאנה וז'ואן דיוגו-הנריקש - להם מייחסים את ייסודה של קהילה זו. אילן-היוחסין מצוי בידי רבים, המשננים: "לפני 150 שנה התמקם בבלמונטה זוג..."[5]

(עמ' 37 במקור-הפורטוגלי)

אולם, לדעת גארסיה, קיומם של משפטי-האינקביזיציה כנגד בני-בלמונטה בבית-הדין של קואימברה במאה ה-17, מעוררים ספקות אם אכן פסק הישוב-היהודי במקום זה, גם אם ברור לחלוטין כי היו כאלה שעזבו.

לסיכום, ובהקשר עם השרידים והעדויות שליקטנו, תהא זו לדעתנו מסקנה נמהרת לומר שקהילה עתירת-אנשים במאה ה-13, תימחק לחלוטין במאות ה-15-16, רק כדי לשוב בחברותא לאותו הכפר במאות 18-19. אולם, כדי להפיק מידע מדויק ומובהק יש להרחיק עדותנו לזמנים קדומים! ואילו המחקר שנטלנו על עצמנו כאן מתמקד בעיקר במאה האחרונה. עיון ברישומי הלידות, הנשואין והפטירות המצויים בעיריית-בלמונטה מבטיח כי באמצע המאה ה-19 - לצד מאריה קאיטאנה וז'ואן דיוגו-הנריקש - חיו זוגות נוספים שנמנו עם הקהילה–המאראנית.

(עמ' 38 במקור-הפורטוגלי)

כאמור ב-1917 שמואל שווארץ איתר את אנוסי-בלמונטה ושיכנע אותם כי גם הוא יהודי. היה זה כבר לאחר כינון הרפובליקה-הראשונה בפורטוגל, ב-1910. אז כבר החלו מנשבות ברחבי-המדינה רוחות של יתר-סובלנות ואפילו מידה מסוימת של חילוּן. להערכת גארסיה, על רקע ההקלה במגעים בתוככי-הרפובליקה, הפגת-החששות והגברת-האמון, עצם שהותו של שווארץ בבלמונטה היא שאיפשרה וגם עודדה את התעניינות האנוסים בשורשיהם-היהודיים. בקפדנות ראויה לשבח עוקבת המחברת אחר ההתפתחויות ברשות-המקומית של בלמונטה. ואלה מימצאיה לגבי הימים שקדמו להגעתו של שווארץ, ימים של פתיחות, יזמות ומודרניזציה מצד מאראנים בני-המקום:[6]

ישן מול חדש בבלמונטה, 1995

הפרוטוקולים של מועצת-העיריה מדגימים איזו השפעה רוכזה באותה התקופה (של ראשית הרפובליקה, ש.מ.) בידי בני-דת-משה:

בישיבתה מ-15.10.1910 מתקבלת החלטה כי ז'וזה הנריקש-דה-סוזה וכן ז'וזה קייטאנו-ואז' (המאראנים, ש.מ.) מצטרפים למועצת הרשות-המקומית הרפובליקנית הנבחרת, הראשון כיושב-ראש והשני כחבר-המועצה לענייני-קאריה (הישוב השני בגודלו באזור). מפתיעה ביותר הפעילות הנמרצת ששניהם ניהלו, בהשוואה לחברי-מועצה קודמים...

ב-14.12.1910 מציעה מועצת-העיריה לממשלת-הרפובליקה... הקמת בתי-ספר שונים מטעמים של גידול-האוכלוסיה... בקאריה, במונטה-דו-בישפו, כמו גם בבלמונטה - שלושה בתי-ספר, כשהמועצה מקבלת על עצמה לצייד אותם ולממן את מגורי-המורים. כן נענו הדרישות להקמת שלושה בתי-קברות, אחד מהם בגאיה (המסופחת לבלמונטה), ועוד...

בזמנם של אלה מתקבלות עוד החלטות מהחלטות שונות: ננקטים אמצעים-סניטאריים (כגון: האיסור על מעבר-חזירים ברחובות); ניטעים עצים למיניהם באדמות-הבור של העיירה; יוזמים את פיתוח-האזור ע"י הצמדת בסיסיו של משמר-הרפובליקה למקום; כן ממליצים בפני חברת-הרכבות של ביירה-באשה על שיפור השרות בסביבה; בד בבד מחליטים גם על שיפוץ בנין-העירייה וככר-הרפובליקה. ובעקבות מקומות נוספים - גם כאן משנים את שמותיהם של רחובות-מספר כהוקרה לתנועה-הרפובליקנית ולדמויות-לאומיות (שמות חדשים אחדים אכן נקלטו, בעוד האחרים לאו דוקא!). במהלך כהונתו של ז'.ה.פ. דה-סוזה ביקשה העירייה לכלול אותה בתכנון-הממשלתי לסלילת כביש-מקשר בין בלמונטה לאינגיאש.

ועוד בתקופה זו עדים יהודי-בלמונטה - ביוזמת ראש-המועצה העירונית - למינויו של אנטוניו פריירה-סוזה-הבן לחוכר גביית הכנסות-המועצה. כמו-כן מתמנים לערֵבים [=Fiadores] רפאל דיוגו-הנריקש ואנתרו קייטאנו-ואז' (גם הם מן האנוסים. ש.מ.).

באפריל 1911 מתמנה אלפרדו פייררה-דה-סוזה לתפקיד מזכיר בשכר.

ב-26.7.1911 מתקיימת ישיבה-מיוחדת של המועצה, בה "נבחר הנשיא פה-אחד כציר לועדת-הבחירות של בירת-המחוז לשם כינון הסיעות-העירוניות".

וכשהכספים התמעטו והמועצה גילתה כי אין בידיה האמצעים לתשלום משכורות, הנשיא "מוותר על שכרו" כדי לאפשר את תשלום השכר לפקידים. מברורינו למדנו כי ז'.ה.פ. דה-סוזה הטביע על ניהול-העיריה חותם של דינמיות, העומדת בסתירה לשיגרת קודמיו-בתפקיד. ברור לעין שכינון הרפובליקה הקל על צאצאי הנוצרים-החדשים במועצת-העירייה.

רחוב בבלמונטה, 1996

אנטי-קלריקאליות איפיינה בימים ההם את התקופה: העירייה שולחת בראשית 1912 את הסנטור ז'וזה דה-קאשטרו כנציגה אל ההפגנות האנטי-קלריקאליות בליסבון (ואחרי-כן קוראת על שמו רחוב בבלמונטה!). גישה זו הועילה לקבוצת-אנשים, שממילא היתה מנוכרת לכנסיה-הקתולית, ובמקרים מסוימים אף התעמתה איתה. בתקופתה של הרפובליקה-הראשונה עלה מספר הנשואין-האזרחיים והמעורבים... חופש-הפולחן פרח והפך לפתיחות רבה יותר כלפי קהילות-אחרות, כלפי הזולת, ואיפשר לקבל את השוני. וכך, באווירה המתוארת, מתרחשת ההכרות בין שמואל שווארץ לקהילה הנדונה, ובעיתוי זה פורץ קיומה לתודעתו של העולם.

(עמ' 39-ואילך במקור-הפורטוגלי)

ואילו את ההתרחשויות שלאחר הופעתו של שמואל שווארץ בזירה [7] מתמצתת המחברת כך:

שמואל שווארץ מזעיק את הקהילה-היהודית בליסבון, ומציע ייסוד בית-ספר בו יוכלו בני דת-משה ללמוד את דתם כהלכתה. איסוף-תרומות למטרה זו גרם לשיגורו לפורטוגל של לוסיין וולף, הסטוריון ודיפלומט. הוא מבקר ב-1926 את גרעיני-הקהילות שבבלמונטה, קאריה, קוביליאן ופורטו, לבדוק את האפשרויות של מימוש-הפרויקט. ובהמשך הוא מניח בפני כל ישראל חברים וכן מועצת-האגודה היהודית-אנגלית את הדו"ח על האנוסים, או היהודים-בסתר, בפורטוגל (1926). וולף מסיק כי בקרב אחדות מן המשפחות נשתמרו מעט פולחנים, וכי אכן יש יהודים המשתוקקים לשוב לדת-אבותיהם. הוא מכיר בכך שלא היתה התאמה בין נוסח תפילותיהם ומנהגיהם לליתורגיה-העברית - שהרי הטקסטים שלהם נישאו בפורטוגלית - ועם זאת אישר שקיימת בקרבם תודעה-יהודית מוצקה.

(עמ' 42 במקור-הפורטוגלי)

במקביל גם במקומות אחרים בפורטוגל (ר' גם בגוף-הציטטה לעיל) מתעוררים מי שהיו אנוסים מאות בשנים, ומנסים להתקרב למקורותיהם-היהודיים. לדברי גארסיה שולבו מאמצי האנוסים בבלמונטה ובפורטו, ולוּ רק באישיותם של בני-בלמונטה שלמדו כבחורי-ישיבה בפורטו (מספרם הכולל הגיע לחמישה). מעניין שאחדים מקשישי-בלמונטה מצאו לכנות בחורי-ישיבה אלה בכינוי כמרים-חדשים (=Padres Novos). לדעתה הביטוי הזה מדגים את עירוב-היסודות של שתי-הדתות ששרר אז (עיין להלן בנושא מצבם הפסיכולוגי של אנשי-שוליים).

"בין השאר לומדים שם (בישיבה בפורטו) שלושה בני-בלמונטה, האמורים להיות המורים והרבנים לעתיד-לבוא. בהלפיד (עתונו של בארוש באשטו מפורטו, ש.מ.) מספר 38 מספטמבר 1928, נכתב: "בלמונטה: שלושת תלמידי ישיבת-פורטו בני-המקום לואיס רפאל הנריקש, אנטוניו רודריגש וטוביאש דיוגו, נכחו בחגיגות-הפסח בעיירה זו. הם נתנו מספר שעורים בעברית וביסודות (=הדת) לאחדים מהמבוגרים. כבר השנה כשלושים איש חגגו את הפסח-היהודי כהלכתו."

(עמ' 43 במקור-הפורטוגלי)

אחד הגליונות של הלפיד

וגם זאת מתוך הלפיד:

"ב-1.1.1928 הגיעו לבקר את האנוסים בבלמונטה מטיילים מצעירי אגודת הנוער-היהודי החבר (מליסבון, ש.מ.). במהלך שהותם בת-היומיים היה להם העונג להתקבל במספר בתים של יהודים-בסתר. הם הוקסמו מחביבוּת המשפחות-המארחות, ובמיוחד בני-משפחות פריירה וסוזה."

(עמ' 43 במקור-הפורטוגלי)

עם הזמן, סביב ראשית שנות-השלושים, הושלט בפורטוגל המשטר-החדש, והתגבר כוחו של סאלאזר. חלה נסיגה בפתיחות. שוב גברו זרמים-קלריקאליים, שמרניים ואנטישמיים בחברה-הפורטוגלית. אלה החזירו מחדש את כלל-האנוסים למחתרת, לרבות בבלמונטה, בה ניסו הם שוב להטמע בסביבה ולא לבלוט לעין. אבל בחיי-היומיום דפוסי-ההתנהגות האופייניים למאראנים כבר נתבדלו ונגלו לעין, ונקל היה לזרים לזהות מיהו יהודי. מדובר בין היתר בדפוסים של השתמטות של רוב-האנוסים מקיום-שוטף של מצוות הדת-הקתולית, לרבות המיסה ביום-ראשון או הוידוי, כמו גם מנהגי-ניקוי-הבית בקפדנות דוקא בימי-ששי. כיוון שכך, היו מי שיכלו להתנכל למתחזים לנוצרים.

וכך מספרת לגארסיה אחת המרואיינות שלה:

במועדי-ישראל יצאו הגברים לרחובות, כדי לא לעורר חשד. ואילו עלינו - הנשים שנשארנו בבית - הוטל לטפל בכל. שרנו ונשאנו את תפילותינו רק לאחר שהרדמנו את הפעוטות. לוּ היו הללו קולטים מפינו את תפילותינו, הרי שאת ששמעו בבית יכלו לחזור ולהשמיע בבלי-דעת בצאתם לרחוב. רק משעמדו על דעתם... (למשל משהחלו) לקיים את כל הצומות, שיתפנו אותם בפולחננו. ועוד: משלא הופענו למיסה בכנסיה, והאחרים הציקו לנו בשל כך בבית-הספר, תודרכנו לומר כי את המיסה שמענו ברדיו, או בטלביזיה.

(עמ' 44-45 במקור-הפורטוגלי)

נקף זמן עד שחלה התרופפות כלשהי במשטר-הפשיסטי, ובשנות-הששים החלו להתחדש מגעים בין מכרים וחוקרים משכבר הימים, שהחלו להגיע שוב לבלמונטה. ובמקביל גם אנוסי-בלמונטה מצידם העזו להתייצב ביוזמתם בבית-הכנסת בליסבון במועדי-ישראל ההלכתיים (שאינם חופפים ללוח-המאראני שקיימו). וב-25.4.1974 מתחוללת בפורטוגל מהפכת-פרחי-הציפורן. רון בן-ישי מישראל נשלח לכסות את המהפכה, ולמזלנו עלה בידו לתעד גם את אנוסי-בלמונטה בסרטו הצנוע מאז. ואילו גארסיה (שאינה מאזכרת לא אותו ולא את שפרה הורן הישראלית - שגם היא פעלה לאחר-מכן במקום - כנראה לפני שגארסיה הגיעה לבלמונטה) כותבת כך:

אפריל 1974 מציין סיומה של תקופה. החרות הניכרת בעקבותיה הביאה לשינוי בהתנהגותם של היהודים. דף חדש נפתח בחיי-הקהילה (בבלמונטה) בשנות השמונים, ושוב משלימים האנוסים עם השוני שבינם לבין סביבתם. ב-1986 אף חזתה הקהילה בבחירת אחד מבניה, ז'ואן דיוגו, למועצת-העיריה.

(עמ' 46 במקור-הפורטוגלי)

החל בשנות-השמונים, תאורֶיה של אנטונייטה גארסיה מובאים מכלי-ראשון, כיוון שהיתה משתתפת-פעילה. מפאת חשיבות-עדותה עצמה, לצד העדויות המצוטטות מפי נחקריה, אביא אחדים מדבריה במלואם:

בנובמבר 1987 נחוגה באולם-העיריה קבלת-השבת, בנוכחות 63 איש, ואנו ביניהם. הטקס העברי נערך ע"י הרב חיים שפירו (מארה"ב), בלווי מתורגמן יהודי-ספרדי. במהלך הטקס לחש ר.ר. איש-בלמונטה על אזני: "אנו מתפללים אחרת, אבל אנו מקפידים תמיד לקיים את השבת.[8] ואילו בליסבון - בקושי מצליחים לגייס מניין בבית-הכנסת!" היתה זו התחדשותה של התארגנות שהופסקה ב-1930, שמטרתה - הגשמת רצונה המוצהר של קהילת-בלמונטה לשוב אל-חיק היהדות-המסורתית...

(עמ' 46-47 במקור-הפורטוגלי)

המבצר של טראנקוזו

ובאותה השנה מדווחת גארסיה על כנס מאלף ביותר שהוזכר לעיל אודות יהודי-פורטוגל שנערך בעיר טראנקוזו, צפונית לבלמונטה:

הכנס הבין-לאומי הנזכר בטראנקוזו (13-15.11.1987) לחקר תולדות הבייראס [9] ויהודי חצי-האי האיברי, נערך ע"י העמותה ליחסי-ידידות פורטוגל-ישראל, מועצת-עיריית טראנקוזו, שגרירות-ישראל בפורטוגל, הממשל-האזרחי בגוארדה, וכן הלשכה לארכיאולוגיה והסטוריה של טראנקוזו. תכנית-הכנס כללה: הרצאות, תערוכות, סרטים, סיורים מודרכים בשכונות-היהודים - הג'ודריאס - ובאתרים הסטוריים אחרים באזור.

שם נמסר כי ארגון בני-ברית מגלה עניין ביהודים-בהחבא שבבלמונטה. גם נציג ארגון פריזאי אחר, ראש-פינה... לקח חלק פעיל בכנס-טראנקוזו... והחליט לקיים את מושבו הכלל-אירופי השני בבלמונטה עצמה... דוּבר שם גם על הדחיפות שבשיבה לחיק-היהדות...(שפרושה: המנעות מן הפולחן-הקתולי). עוד דווח בכנס על הכוונה לכרות ברית-ערים-תאומות בין בלמונטה שבפורטוגל ליבנה בישראל.[10]

(על הכנס: עמ' 47-49 במקור-הפורטוגלי)

עד כאן קיצור התייחסות יהודי-העולם וארגוניהם אל אנוסי-בלמונטה בכנס דלעיל. להלן אצטט מדברי גארסיה אודות מה שהמאראנים מבלמונטה העריכוהו עד אז כמייצג את הווי-חייהם-היהודיים, והוא זה הנשקף מנסיעתם מבלמונטה לכנס-טראנקוזו בעיצומו של יום-השבת! חשוב לקבל תאור כזה מכלי-ראשון:

היו אלה הצעדים הראשונים: כ-30 איש מקרב יהודי-בלמונטה הגיעו ביום-השבת לדיון שנערך במהלך-הכנס על תכנית-הטלביזיה פורטוגל עד אין קץ.[11] הם הסבירו: "לא יכולנו להגיע אתמול (=לפתיחת-הכנס) כי יום-ששי מוקדש לסידור-הבית, ולדברים שיש לעשותם אך ורק ביום זה!"

כן סיפרו עד כמה הצטערו על שנאמר אודותיהם בצאתם לדרך אל הכנס: "הנה חולף רכב-העיריה והוא עמוס-מאראנס"...

ארוחת-הערב שאורגנה בכנס ספגה מנה אחת-אפיים של ביקורת ומחאה: מנת דג-הבקלה שהוגשה ככיבוד, והיתה מעוטרת ב... בשר-חזיר קר, זכתה מיד לכינוי חזיר-מחופש (=porco travesti). נעלמה מידיעת מארגני-הכנס העובדה שהיהודים מנועים מאכילת בשר-חזיר, ואכן לא אכלוהו שם... שוב הופתענו רבות למראה השמחה, כשנכחנו בטקס-ההבדלה שנערך בו-בערב ע"י רבה של יבנה, באולם מועצת-העירייה בטראנקוזו, והסתיים במחולות-מחניים.

(על הכנס: עמ' 47-49 במקור-הפורטוגלי)

ככר-הגרדום בטראנקוזו, 1998

בהמשך המחברת פורשת לפנינו את התהליך-המתגלגל ממש לנגד עיניה בבלמונטה. לפי דיווחהּ, עובר אשכול-המשפחות-המאראניות שבבלמונטה משלב לשלב בתהליך השיבה-ליהדות: החל במצב-המסורתי הטרום-קהילתי, דרך ההתגבשות לכדי קוואזי-קהילה, תוך התכּננוּת והתלמדות לקראת כינון-רשמי של קהילה-יהודית-הלכתית. יש לציין, שבעקבות ספרה של דיאס מאס (=Paloma Dias Mas) מ-1986, גארסיה מייחסת למונח קהילה חשיבות מיוחדת, כראוי: "ההשתייכות לקהילה-יהודית כוללת את התפקדותם של המעוניינים, ומחוייבת בתשלום מס-חבר. המס הוא מקור-ההכנסה העיקרי של הקהילות, המגישות בתמורה שורה של שרותי-דת, תרבות, חינוך וכן סעד ורווחה." (עמ' 243 בספרה של דיאס מאס). לפיכך המצב שגארסיה מתארת ב-1988 טרומי גם לדעתה, וקודם להקמה-הרשמית של הקהילה, ולקנית הידע - החסר בבלמונטה - כיצד לנהל אותה; מה גם שהגיור-הרשמי טרם בוצע! לכן יש לראות בו רק שלב קוואזי-קהילתי. לאחריו, מראשית 1989, אמנם מוכרז-רישמית כינון עמותה-חדשה בשם: הקהילה- אולם עלי לחזור ולומר שההתלמדות של כללי-היהדות-הנורמטיבית צורכת זמן רב, וכמו שהחלה בקטנות לפני שנות ה-80, כך היא גולשת הרבה מעבר לכינונם-הרשמי של מוסדותיה של הקהילה-היהודית (1989), ואף מעבר לגיור-בפועל (מ-1992 ואילך), וכמובן - מעבר לחתימת ספרה של גארסיה (1993). אשר לגלישה המתפרסת, סקרתי אותה בעצמי לפחות עד שנת 2000 וגם אחריה, ר' בפרק נוצות וגו' באתר זה.

וכך, במהלך ההתגבשות לכדי קוואזי-קהילה, כשהפיקוד על נושאים-דתיים עובר מידי הנשים-הבוגרות לידי הגברים-הצעירים - ברשותן המלאה, נשלחת לראש-העירייה בבלמונטה ב-19.1.1988 הודעה-רשמית מטעם אשכול-המשפחות המאראניות בדבר קיום אסיפת-הקמה של העמותה היהודית של בלמונטה, (ושוב: עמותה ולא קהילה. ההגדרה קהילה תינתן לעמותה חדשה כאמור רק כעבור שנה). אשר לכתובתה של העמותה-הטרומית מ-1988, הרי שהיא מוקמה במעונו של סגן-הנשיא של הגוף-המנהל, כדלקמן:

נשיא אנטוניו הנריקש-מוראון

סגן-נשיא ז'ואן דיוגו

מזכיר אליאס אנטוניו סוזה נונש

גזבר רפאל הנריקש רודריגו

חבר א אנטוניו ז'וזה הנריקש ואז'

חבר ב ז'וליו מנדס הנריקש

חבר ג אנטוניו לואיס הנריקש

חבר ד מנואל סוזה דניאל...

(עמ' 49 במקור-הפורטוגלי)

או אז מתחילים בקורים-תכופים מטעם פעילים מקהילת-ליסבון, כגון השופט ד"ר ז'ואן גררה, והפרופ. פריירה, שניהם ממוצא-מאראני, התומכים במהלכי-הצעירים בעמותה-היהודית של בלמונטה, והזרם גובר מאוחר יותר, ובין הבאים ראשי ארגונים-יהודיים כסם בן-שיטרית, נשיא תנועת-ביחד, או למשל הסופר הישראלי אמנון שמוש. לפי תאורֶיה של גארסיה, כיוון שהאנוסים מתחילים לחוש בהבדלי-הפולחן בינם לבין היהדות-הנורמטיבית, מתחיל להסתמן עם הזמן - באדיבות יהודים מן החוץ - סיגול-חידושים שמקורם ביהדות-הנורמטיבית, כגון: משלוח אגרות 'שנה-טובה', או הכרות-מחודשת עם חגים שנשתכחו: צעירי-האנוסים מציגים מחזה בבית-העם, בשם: חנוכה חג המכבים. ונחוג גם חג-הפורים, הפעם עפ"י כללי-המסורת (=הנורמטיבית), בנוכחות אותם פעילי-תרבות מקהילות-יהודיות שונות, שבהשראתם ובארגונם נערכה החגיגה [12]. וכך, עקב בצד אגודל החלו לשמור מחדש על כל החגים והמועדים הנורמטיביים, ובהמשך (בראשית 1991) גם על הקידושין היהודיים-הנורמטיביים (אלה נערכו בבית-הכנסת הזמני שמוּסַד כבר בבלמונטה).

ועוד מתארת המחברת:

במאי 1988 השתתפנו לראשונה בחגיגת-שבת שנערכה ע"י יהודים-פורטוגליים. הארוע שנשא את השם שבת אחת בבלמונטה אורגן מטעם המרכז-היהודי של פורטוגל, התאחדות-הסטודנטים של פורטוגל, תוך שיתוף העמותה היהודית של בלמונטה. נכללו בה הרצאות וסרטים, וכן טקסי-השבת. התפילה נערכה באולם-המליאה של העירייה. בצד יהודי-בלמונטה, נכחו גם יהודים (=שוב, אין הבחנה בין יהודים לאנוסים שטרם התגיירו, ש.מ.) מליסבון, קוביליאן ופונדאו. ס.מ., שניהל את התפילה בעברית, הכריז: "כל אחד מתפלל על-פי דרכו, ובשמחה רבה!" בתוך מקהלת-המילמולים שפצחה לאחר-מכן, תוך הנענועים המסורתיים.[13] לא הצלחנו לפענח מילים כאלה או אחרות.

(עמ' 50 במקור-הפורטוגלי)

בעמותה זו שקדמה לקהילה-יהודית, לא חסרו התרחשויות-דרמטיות עד כדי החלפת העומד בראשה. ויכוח שהתעורר ב-28.5.1988 בפורום ציבורי "...גרם להחלפת ראשי-העמותה בבלמונטה, ולהודעה בנדון בעתון חדשות-קוביליאן. הדבר הכה גלים הן בחוגים-היהודיים והן בקרב היהודים-בסתר. ב-16.6.1988, הוגשה התנצלות-פומבית למועצת-העירייה, בגין 'התקרית' שהתרחשה במסעדה ב-.28.5. כן נמסר רשמית על החלפת נשיא העמותה-היהודית בחברו" (=המזכיר לשעבר, ר' עמ' 1-50 במקור-הפורטוגלי).

סיגול סמלים יהודיים-נורמטיביים
בבית אנוסים שהתגיירו, 1998

והנה נוסדת סוף-סוף אותה העמותה של יהודי-בלמונטה, והגם שחבריה טרם התגיירו-כהלכה, מכאן ולאילך תיקרא קהילה, כפי שפורסם ברשומות-הרפובליקה מ-9.1.1989, סדרה 3. וזוהי רשימת חברי ועד-הקהילה לאותה השנה [=בפי גארסיה - ההנהלה]:

נשיא אליאס אנטוניו דה-סוזה נונש

סגן-נשיא ז'ואקים מנואל ואז' מוראון

מזכיר ז'וזה-ז'ואן מנדש רודריגו

גזבר רפאל הנריקש רודריגו

חבר א ז'וליו מנדס הנריקש

חבר ב אנטוניו לואיס הנריקש

חבר ג אדוארדו בלתאזאר דה-סוזה הנריקש

(עמ' 51 במקור-הפורטוגלי)

ב-8.2.1989 מוגדרות בכתב גם הזכויות והחובות של חברי-הקהילה, וכמובן מיהם הרשאים להתאגד בה. ואלו הן מטרות-הקהילה, כפי שפורסמו ב-9.1.1989:

א. להפיץ את הדת-היהודית בקרב חבריה;

ב. להפיץ את המסורת והתרבות-היהודית;

ג. לעודד ולהניע אחדות ועזרה-הדדית בקרב כל יהודי-בלמונטה, ובאופן כללי בקרב יהודי-פורטוגל;

ד. להתערות - כקהילה אוטונומית - בקרב הקהילה-היהודית בליסבון, בהיותה הגוף היחידי המייצג את יהדות-פורטוגל;

ה. ליידע את יהודי-העולם כולו אודות שובם של היהודים-בהחבא בפורטוגל אל חיק-היהדות;

ו. לפעול בשיתוף עם יחידים ועם ארגונים-יהודיים לשם הגשמת-המטרות בסעיפים דלעיל...

(עמ' 51 במקור-הפורטוגלי)

דוגמת נייר-מכתבים של הרב-ששרת בקהילת-בלמונטה מאוחר יותר, ב-1994

לעיל הבאתי מפי גארסיה רק היבטים-רשמיים של תהליך-החזרה ליהדות-הנורמטיבית. אבל המחברת מפליאה לשרטט מידי פעם את המצב-הנפשי-חברתי בו נמצאים המאראנים בבלמונטה, והוא מצבם של אנשי-שוליים (במונחי הדינמיקה-הקבוצתית של קורט לוין); דהיינו: האנוסים מצויים אם ממש בנקודת-הההשקה עצמה בשולֵי שתי התרבויות-הדתיות: היהודית והנוצרית, או אף בתחום-החפיפה שביניהן (ר' לעיל הדגמה לחפיפה כזו בכינוי "כמרים-חדשים" שהוצמד לבחורי-הישיבה מפורטו). ברור לעין שכל אחת מהדתות דורשת נאמנות-בלעדית, ולא נותר לאנשי-השוליים אלא להתלבט בין שתי-התרבויות/הדתות, ולפסוח במבוכה על הסעיפים. זאת ועוד, המנהגים-הנוצריים אכן מוּכּרים להם היטב, בגין התחזותם במשך-דורות לנוצרים, ואילו מנהגי היהדות-ההלכתית - בה הם מבקשים לדבוק מעתה - הינם חדשים לגמרי לגביהם, ושומה עליהם ללומדם תחילה, לשנן היטב ולסגלם מעתה ואילך. המחברת מסכמת כך דילמות אלה מחיי-היומיום של אנשי-השולים: "נראה כי קהילה זו מתאמצת רבות לחזור לחיק-היהדות. אולם לא הכל נֵחנו באותה מידה של ביטחון, החלטיות או אפילו רצון בהקשר לכך." ועל תאורֶיה אלה של גארסיה מכלי-ראשון כיצד נראים הדברים בשטח אנו חבים לה תודה מיוחדת. להלן דוגמאות אחדות מן המבוכה וההססנות בשלבי-המעבר-הללו, במילותיה-היא:

א. דומה שהחשיפה הפריעה לחלק, ואילו אחרים היו מוכנים להחשף. משפחות נחצו בחילוקי-דעות אלו ששיקפו את אי-הוודאות, חוסר הבטחון והחרדה הרבה השוררים בבלמונטה

(עמ' 48 במקור-הפורטוגלי)

ב. אולם הביקורת על כפל-העמדות הבו-זמניות לא אחרה להשמע, והיה זה בעת מכירה-פומבית לצורכי התרמה של תמונות-נוף מישראל, שם נשמעה הדרישה שהפוסחים על-הסעיפים יינקטו הגדרה-החלטית יותר כלפי הדת.

(עמ' 52 במקור-הפורטוגלי)

ג. בפברואר 1989 (כלומר: לאחר כינון הקהילה, ש.מ), בעת התהלוכה בבלמונטה של פסלה-הנודד של גבירתנו מפאטימה,[14] נחשף העימות בין העמדות-הסותרות. העיירה, הקתולית רובה ככולה, השתתפה בהתלהבות בהכנות לקראת קבלת פני-התהלוכה; נוצרה אווירה של ליכוד-שורות, שהקיף גם את מי שנהגו להשתמט מן הטקסים-הדתיים (=קרי: האנוסים, אנשי-השוליים, ש.מ.). הכנסיה-המקומית מלאה אדם, התהלוכות היו רבות-משתתפים: 'בלמונטה מסוגלת לקבלת-פנים המתרחשת פעם-בחיים.' אותה האווירה השפיעה על אחדים מהידועים כיהודי-הקהילה (כזכור, המחברת נוקטת במונח יהודים גם לגבי אנוסים שטרם התגיירו, ש.מ.). וכך נצפתה גברת-יהודיה שנשאה תפילה בשעת-מעבר גבירתנו; ונודע גם דבר השתתפות נשות אחת המשפחות-היהודיות בתהלוכת-הפרידה גופה. זאת ועוד, נפרסו שמיכות והוצבו פסלים (כגון: פסלה של גבירתנו מפאטימה) באחדים מחלונות-הבתים או חלונות-הראווה שבבתי-המסחר היהודיים, כמו בככר-הצליין ועוד. במקביל ווידאנו את אדישותו למתרחש של רוב-הקהילה, שנותר בבית. ואם אכן ניבטו אז מבעד לחלונם, הרי שהיה זה רק כדי להתבונן בעוברים ושבים...

(עמ' 52 במקור-הפורטוגלי)

המחברת מתארת צעד-צעד את התמסדות הקהילה החדשה: הרשות-המקומית החלה להזמין את נציגות-הקהילה לארועים-מקומיים רשמיים; כן רבו המגעים בין קהילה זו לאחרות, כמו גם לשגרירות-ישראל. השגרירה גב. קולט אביטל מגיעה לסיור-הכרות במקום ביולי 1989, ומאז ביקורה יתמידו המגעים בין שגרירות-ישראל לעיריית-בלמונטה בעניינים-תרבותיים שונים. בין השאר משתתפת אז השגרירה בעוד חגיגת-שבת (נורמטיבית, לא-מאראנית) שנערכה בחסות-העירייה. וכך מתארת זאת גארסיה:

...במקום חולקו טקסטים דו-לשוניים ובאוויר נישאו צלילים עבריים ופורטוגליים שעה שהטקס-הדתי נערך באולם-המליאה בעירייה. או-אז למדנו כי התפילה-היהודית נישאת כשפני המתפללים מזרחה. אשר על-כן הוסב כיוונם של כל המושבים, והוסרו מן הקירות כל התמונות, להוציא את תמונתו של הנשיא מאריו סוארש, שהושארה על כנה. את סוארש העריצה הקהילה מאז 17.3.1989, כאשר ביקש את מחילת-היהודים, בשכונה-היהודית (=הז'ודריה) הביניימית של קאשטלו דה-וידה,[15] באומרו: "היהודים תרמו רבות לחיינו ולהסטוריה שלנו. לדאבוננו, הפנאטיות-הדתית כמו-גם כינונה של האינקביזיציה בפורטוגל טילטלו את מסורתנו הנעלה ביותר, וגרמו לרדיפות יתרות נגד היהודים. וכבר הצביע אנטרו דה-קאנטאל (Antero de Quantal) שגרוש יהודי-ספרד ופורטוגל היה אחת הסיבות להדרדרות עמי חצי-האי למשך דורות רבים. בשם פורטוגל אני מבקש את מחילת-היהודים על הרדיפות שסבלו בארצנו." יהודי-בלמונטה לא ישכחו מילים אלה...

(עמ' 53 במקור-הפורטוגלי)

בין יתר הפעילויות-התרבותיות המשותפות לשגרירות ולעירייה מופיעה במקום להקת-זמר ישראלית; מתפרסות בבבלמונטה מספר תערוכות-ציור/צילום, כמו זו של: ילדי כל-העולם מציירים את ירושלים (1989); וכן תערוכת-הצילום (1990) של פרדריק ברנר (מי שערך בסמוך את הסרט המפורסם על האנוסים-המקומיים) ושמה: ישראל - דמויות ונופים; או של ציורי עקיבא ווסרמן: Vues et Vies a Belmonte (=מראות וחיים בבלמונטה, בתמיכת המועצה-האירופית לשרותים-קהילתיים יהודיים, באותה השנה), אותה צייר בביקוריו הקודמים, כשבא לארגן פעילויות תרבותיות שונות.

שיתוף-הפעולה הזה סביב 1990 מניב עוד מגעים לצורך כריתת ברית-ערים-תאומות עם עיר-ישראלית (ר' לעיל בדיווח על כנס-טראנקוזו), שאחרי חיבוטים שונים אכן מתרחשת, אבל ב-1996, לאחר חתימת-ספרה של גארסיה ושלא כמתוכנן מלכתחילה – כלומר, עם ראש-פינה ההררית במקום יבנה, ולאחר עלותו של ראש-עיר חדש בבלמונטה. קדמה לכך ברית-ערים דומה בין גווארדה שמצפון לבלמונטה עם צפת. עם זאת, אחת מגולות-הכותרת של שיתוף-הפעולה ב-1990 קרמה עור וגידים בחגיגות יום העצמאות של מדינת-ישראל במקום:

ובסמוך עורכת הקהילה ארוחה-חגיגית במלאות 42 שנה למדינת-ישראל, בנוכחותה של שגרירת-ישראל, ראש-עיריית בלמונטה - כאורח הקהילה - כמה מיהודי-ליסבון, ובלווי צוות-טלביזיה שאמור היה לשדר כל זאת בישראל. לאור זאת ניתן להניח כי הגיע העיתוי-הנאות לאזכר ולפרסם ברבים - ברמה הבין-לאומית את דבר עצם קיומם של יהודי-בלמונטה. ואכן, אותם פלגים שדרשו את המשך הסתגרות-הקהילה (ובה בעת הכתימו אותה בחשש-ממזרות) - דעכו והלכו. סוף-סוף נפתחו השערים לאימוצה של קהילת-בלמונטה אל חיקה של היהדות.

נשיא-הקהילה אליאס נונש ציין בנאומו בכינוס זה את חשיבותה של מדינת-ישראל... תוך סיכום חילופי-העתים: "אין יותר פאשיזם, אין נאציזם... והכנסיה-הקתולית מהווה עתה אך אחת מיני מספר דתות." כן הודה ליהודי-קוביליאן ופונדאו על תמיכתם (שוב, מדובר בעיקר באנוסי אותן עיירות, ש.מ.).

ראש-העירייה שמח על ההחלטה לחוג יום-עצמאות זה בבלמונטה... בדבריו הזכיר עד כמה רבה היתה חשיבות השתתפותם של יהודי תור-הזהב של פורטוגל, ובהקשר זה איזכר את גאספאר דה-גאמה, היהודי שליווה בעבר כיועץ וכמתרגם את בן-בלמונטה שגילה את ברזיל, פדרו אלבארש קאבראל...

(עמ' 54-55 במקור-הפורטוגלי)

הפרק ההסטורי, הפותח את ספרה של גארסיה, מסתיים עם תחילת המהלכים-הדתיים-המעשיים של השיבה ליהדות-הנורמטיבית בקרב אנוסי-בלמונטה. תחילה מגיע מישראל הרב יוסף סבג - המיועד לשרת במקום - לבקור-הכרות בן-שבוע עם צאן-מרעיתו לעתיד. במהלך בקורו נמשכים גישושים שהחלו קודם בענין השגת-תקציב לבניית מבנה מיוחד לבית-כנסת, כיאה לקהילה-יהודית ראויה לשמה, הגם שבית-כנסת זמני כבר קרם עור וגידים, והוא מאוחר וממוסד יותר מזה המופיע בסרטו (1974) של רון בן-ישי. במקביל לבקורו-הקצר של הרב, פוקד את בלמונטה מוהל מליסבון, ד"ר יהושע רוח, רופא במקצועו שאינו אלא ראש קהילת-ליסבון, לשם ביצוע-המילה שבטרם ההתגיירות.

לקראת החגים בספטמבר 1990 מתמקם הרב בבלמונטה, בית-הכנסת הזמני עובר איפוא לרחוב אראל מספר 58 (=(Rua Areal, ומעכשיו זו כתובתה החדשה של הקהילה. לבני-האנוסים יש עכשיו מנהיג-דתי ושעורי-עברית, והנה הם בדרכם לעבר היהדות-הנורמטיבית.

התהליך נמשך והתגלגל הלאה, אך איסוף החומר ע"י גארסיה נעצר כאן, בטרם הגיור, ויצא לפרסום. ועל התעוד הנדיר הזה, כאמור, תודות!

נברשת בבית-הכנסת החדש
בבלמונטה (שנחנך ב-1996), 1998

פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com

[1] המובאות תורגמו מפורטוגלית ע"י מרים נהון ושרה מולכו (1996), ונערכו והוערו ע"י ש. מולכו (2006) מתוך:

Antonieta Garcia (1993) Os Judeus de Belmonte - Os caminhos da Memoria, Instituto de Sociologia e Etnologia das Religiões, Universidade Nova de Lisboa: A presença de Judeus em Belmonte (pp. 33-56).

צילומים נלווים - ש. מולכו.

[2] הערה שלי, ש.מ: המושג קהילה אינו מקובל עלי בהקשר לאותה העת שגארסיה חקרה את אשכול-המשפחות שבבלמונטה (שנות ה-80) וכמובן לפניה, כששוארץ גילה אותו (שנות ה-20~). וזאת, כיוון שההתחזות לנוצרים לאורך 500 שנה פוררה לגמרי את מוסדות-הקהילה האופייניים ביהדות, והטמיעה את תיפקודיה של הקהילה בתוככי מוסד-המשפחה. (לענין גישתי-הסוציולוגית אל המצבים טרום-קהילה/קוואזי-קהילה/קהילה-ממש, ר' גם במאמרי: מסכות לכפורים מסכות לפסח, וגם בפרק נוצות וגו' המופיעים שניהם באתר זה). גם הגדרתה של גארסיה עצמה לקהילה-יהודית, ר' להלן, מוכיחה שהיא מודה שהיתה עדה לשלבים קוואזי-קהילתיים שבטרם ההתגיירות. והרי לא תיתכן קהילה-יהודית של מי שאינו-יהודי עדין! יצויין שגם בליסבון קיימים ארגוני-אנוסים שטרם-התגיירו, ולהם בית-כנסת משלהם.

[3] ר' לעיל בקטע המצוטט לפי:Ezevedo (1989) João Lucio de,

וכן לפי:Padre Frei Francisco de Torregoncillo (1730), עמ' 116-7

[4] ציטטה מספר חבקוק, ב', 20: וייי' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הא-רץ, כאשר שלושה יו"ד מופיעים במקור. ידוע שבאמצעות סימון האותיות שיש לכלול בגימטריה לצורך-התיארוך ל-1297 - נהגו לציין בחצי-האי-האיברי כך את מועד הקמתם גם של בתי -כנסת אחרים. ש.מ.

[5] לגליון זה התייחס ב-1972 גם בנו של בעל-הבית של המחברת, ואילו אני עיינתי ב-1994 באותה מגילה, לא עתיקה במיוחד, בבית-הרב דאז. כיום העתק-המגילה מצוי בידי. ש.מ.

[6] החומר בתת-פרק זה קוצר. המעוניין בפרוט יפנה למקור. ש.מ.

[7] לענין זה ר' בביבליוגרפיה באתר זה את המבוא מאת דוב סטוצ'ינסקי לתרגום העברי של ספרו של שווארץ (=שוורץ).

[8] מעניין לראות בעוד פיסקה או שתים להלן מה הפרוש-המאראני של קיום-השבת היהודית במהלך הכנס בטראנקוזו. ש.מ.

[9] Beiras = שמם של מחוזות מסוימים במרכז-פורטוגל. ש.מ.

[10] הערת המחברת: יש סמליות שזוהי אותה יבנה, בה הקים רבן יוחנן בן-זכאי במהלך חורבן בית-II את המרכז-הרוחני, תוך הערכתו כי ללחימה אין כל-סיכוי. ואילו לאחר-החורבן מרכז זה שמר על גחלת החיים-היהודיים לאורך-הדורות.(ש.מ: ר' להלן, לבסוף לא תהא זו יבנה אתה הברית נכרתת ב-1996).

[11] סרט דוקומנטרי עליהם, שערך Seruca Salgado.

[12] חג-החנוכה לא היה מוכר לאנוסים ממסורתם-הם, והם למדו אודותיו רק מאז החלו מגעי-החוץ שלהם עם יהודים אחרים. וגם חג-הפורים לא כלל את חגיגות-השמחה של פורים, אלא רק את תענית-אסתר, לכבודה של "המלכה הקדושה אסתר" בפיהם. ואכן, בתיקי-האינקביזיציה התענית הוכרה בשם זה. עם זאת, קיימת סברה מלומדת שיתכן ובבלמונטה המונח תענית-אסתר – יובא מן-החוץ ע"י מבקרים-יהודים. צום זה - המתקרב בחשיבותו ליום-הכפורים בעיני-המאראנים - נשמר בקפדנות ע"י כולם, כשלמעשה הוא פותח את שרשרת מצוות-העשה לקראת-הפסח. ש.מ.

[13] את הנענועים בחרה המחברת להסביר עפ"י הזוהר - תוך תרגום ה"בוצינא-קדישא" בארמית בשונה מהמקובל בתרגום לעברית. בתרגומה-שלה: מנורה קדושה (=חפץ), בעוד שהמקובל בעברית: מאור קדוש (=להבת-הנר המתנועעת). ש.מ.

[14] Fatima, אתר המהווה מוקד-משיכה לעולי-רגל נוצריים מדרום-מערב לבלמונטה - אך לא בקרבת-מקום - בה נאמר שהבתולה-הקדושה התגלתה והתנבאה בפני ילדים-רועים. ש.מ.

[15] Castelo de Vide, עוד עיירה דרומית יותר, בה מצויים שרידים בולטים של קיום-יהודי בעבר. ש.מ.

פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com