דוד אוגוסטו קאנלו (1996) מפעל-ההצלה של אנוסי-פורטוגל

בהוצאת ד"א קאנלו, בלמונטה, פורטוגל.[1]

V. אפילוג: עוד לא נותקה שלשלת היהדות-בסתר בבלמונטה (עמ' 185-195).

תורגם, הוער ועובד ע"י שרה מולכו[2]

התעניינותי בחקר האנוסים (=היהודים בסתר) קרמה עור וגידים החל ב-1978. היה זה בהיותי סטודנט למדעי-הרוח באוניברסיטת-קואימברה, שעה שדיקן-הפקולטה הנכבד, פרופ. לואיס ר. טורגאל[3] הציג בפני מאמר שהביא מלונדון. כותרת-המאמר, שהיה פרי עבודתם המשותפת של אינסיו שטיינהרדט, אמילקר פאולו ואלק קסלמן: היהודים הנסתרים של בלמונטה.[4]

כשלעצמי חייתי בבלמונטה מאז ומתמיד, ולא נעלם ממני דבר-קיומם של יהודיה, על פולחנם הדתי. וזאת משום שבנעורי למדתי והתרועעתי עמם בעיירה, הגם שמעולם לא שערתי בנפשי כי תופעת היהדות-בסתר תעורר סקרנות וענין רבים כל-כך, עד שיום יבוא ובלמונטה תוכר ותתפרסם בשל כך הרחק מעבר לגבולותינו. יתר-על-כן, לא תארתי לעצמי שבעתיד יהיה לי הכבוד להכיר אישית את אחד ממחברי-המאמר הנ"ל, את אינסיו שטיינהרדט, אדם מרתק בזכות רוחב-השכלתו וחינו האישי. בכך עולה הוא עשרת-מונים על אי-אלה מהפרופסורים הזרים, נכבדים מאד כשלעצמם, שמחקריהם אודות האינקביזיציה ויהודי חצי-האי האיברי זכו לתפוצה ולהכרה עולמיים.

מראה מצודת-בלמונטה מן הפנים, 1996

עם סיום לימודי בפקולטה, ולאחר שהשלמתי גם את לימודי-החובה (הדלים בשעתו) אודות האינקביזיציה ו"השאלה היהודית", כבר נפקחו עיני לבעייתיות של מצב היהודים-בסתר בחצי-האי האיברי. מכל מקום נפתחו בפני השערים להמשיך ולהעמיק חקר בנושא הזה, ולכך חשיבות מירבית בעיני. כן עקבתי אחרי הנתונים והרמזים המתחדשים לבקרים, אם מתוך סקרנות לשמה ואם לצורכי-מחקר. או אז החילותי לעיין בארכיבים שונים ובביבליוגרפיה נוספת.

בחופשת-הקיץ שלי בבלמונטה ב-1978, כבר גרתה אותי סקרנותי לשוחח עם אחדים מחברי מקרב אנוסי-העיירה. וכך נפל לידי ספרו של שמואל שווארץ על הנוצרים-החדשים בפורטוגל במאה העשרים[5], המבוסס על עבודת-מחקרו על בלמונטה בין השנים 1917-1925. הספר עצמו נקרה בדרכי עוד קודם, באוניברסיטת-קואימברה, אלא שבעותק הזה התנוססה הקדשתו-האישית למשפחת חברי! ניתן לומר איפוא שבקיץ 1987 כוננתי קשרים רציניים יותר עם אנוסי-בלמונטה. הבחנתי אז כי כל הנמנים על קבוצת-חברי אלה, עדין מקיימים את אותם הפולחנים-החשאיים על תפילותיהם, כפי שמתאר ומצטט שמואל שווארץ. כשלעצמו זומן (המהנדס) שמואל שווארץ למקום ע"י עיריית-בלמונטה גופה, לבצוע משימה-מקצועית. מכל מקום, מהיותו אדם משכיל ותרבותי, אותן השנים שעשה במקום הטביעו חותם של אהדה והערכה כלפיו. הוא הצליח לרכוש לבבות לא רק בתוככי קהילת-האנוסים בעיירה; עד עצם היום הזה מצויים בבלמונטה קתוליים המעלים בחיבה ובאהדה את זכרו של המהנדס נשוא-הפנים שהזדמן למקום.

עם זאת, עיון מדוקדק יותר בעבודת-מחקרו של שמואל שווארץ הביאני לכלל המסקנה הבאה: למרות היות המחבר יהודי, וכבן-ברית החליק הישר אל חיקה של קהילת-בלמונטה ואומץ אל ליבה, לא היה בעובדה זו כשלעצמה כדי להקל עליו בליקוט מנהגים וסמנים-פולחניים של אנוסי-הקהילה. נהיר לי כיום שהארועים והתפילות שפורסמו על-ידו, סופקו לו רובם ככולם מפיו של אחד האנוסים בלבד[6], בעל מנטליות ייחודית, פחות מסתגרת, ובכך שבה את ליבו של שווארץ, הלוא הוא פרנסישקו הנריקש גאבינטה[7]. אך דא עקא, שיהודי-בסתר זה אינו מאפיין את יתר בני-הקהילה.

אשר לי, ב-1981 שבתי לבלמונטה, בה מצאתי את מקומי כמחנך במסגרת ההוראה-התיכונית. מאז התחזקתי בדעתי שיש צורך לעדכן את מצבת-הנתונים על קהילת-אנוסי-בלמונטה. וזאת משום שחלפה כמחצית המאה מאז מחקרו של שמואל שווארץ. התמדתי לחפש את את המרכיבים-הפולחניים המתקיימים עדין, את אלה שאבדו, ואת אלה ששרדו אמנם, אלא ששמואל שווארץ לא יכול, או לא מצא לנכון, לחקור לעומקם. חוג-מכרי מקרב האנוסים הלך והתרחב, וקשרי ידידות-של-אמת מתקיימים בינינו ברציפות עד היום. יש ורכשתי קשרים אלה בדי-עמל, ואחרים כמו צמחו מאליהם באורח-הדדי. ואם אכן כאלו הם פני-הדברים כיום, סביר שבתהותי על קנקנם השכלתי לפעמים להבהיר את דברי, להחשות לפעמים, אך תמיד לנהוג בטקט, בכבוד, בהבנה כלפי אורח-חייהם, הגם שקשה להסביר זאת.

חוברת מכתבֵי ד"א קאנלו

כל העוקב אחר עבודתי מודע לכך שמאז שמואל שווארץ הייתי הראשון שפירסם קרוב לששים תפילות מבלמונטה, אשר לא תועדו על-ידו ב-1925. אמנם אמילקר פאולו, תלמיד ישיבת ראש-פנה מייסודו של בארוש באשטו, שעסק במחקרים מצויינים בנושא זה במהלך שנות הששים והשבעים[8], הצליח לקבץ תפילות בלתי-מתועדות רבות, אך תפילותיו הינן עפ"י מסורתם של אנוסי-טראס-אוש-מונטש[9]. אשר לבלמונטה עצמה, ניתן לומר שמאז העלה שמואל שווארץ את דבריו על הכתב, לא קודם הנושא כלל ועיקר. ואף אמילקר פאולו עצמו מתייחס מספר פעמים לקושי בהפקת נתונים חדשים מבלמונטה אודות המסורת. ניכר לעין-כל שקושי זה נעוץ באי-נכונותם של היהודים-בסתר שבכאן להחשף, או לגלות את תפילותיהם אפופות-הסוד, שהועברו בחשאי מפה לאוזן מדור לדור.

מצידי, גיליתי הבנה כלפי החשאיות, ומעולם לא התעקשתי להשתתף בטקסים. וגם כיום אני גורס שהחשאיות של אנוסי-בלמונטה, כשלעצמה, הינה אחד מפולחניהם. ובפקיעתה של סודיות זו, אין לראות רק את חיסולו של פולחן זה בלבד, אלא את קריסתו של מכלול רצף-תרבות-האנוסים. הנוכחות בטקסים מעולם לא נתפסה בעיני כבעלת חשיבות מיוחדת, שכן מטרת התבוננותי-המחקרית לא התמקדה בקהילת-אנוסים כלשהי כשלעצמה, אלא בתובנה-הכללית: מהי היהדות-בסתר? לצד מחברים אחרים חפצתי גם אני להגן על קיומה של היהדות-בסתר, המובנת מאליה לנו, כנגד מכחישי-קיומה. ואת תשומת-לבי משך בעיקר התעוד הכתוב. ולא רק תפילות נמסרו לי בכתב, אלא גם מידע על מנהגים כאלה ואחרים, או דעות על בני-דתם ועל מצב האנוסים. ורישומים אלה אני נוצר עד היום הזה.

עד שעל רקע זה בדיוק התרחשו דברים מוזרים. למשל: נמסרה לי תפילה-כתובה על קידוש היין;[10] ומאחר שלא נאמר לי מראש דבר אודותיה, פירסמתי בתום-לב תפילה זו, כתפילה נוספת של האנוסים. [11] ולא היא! והיה זה אינסיו שטיינהרדט המופתע שהתריע על-כך שהקידוש הועלה על הכתב על-ידו עצמו, בתרגומו החופשי מעברית לפורטוגלית-קלה, שעה שביקר בבלמונטה ב-1983, לבקשתה של משפחה ממשפחות-האנוסים. וזאת, על-מנת שיוכלו להבין את מילות-התפילה (=ההלכתית, שלא היתה נהירה להם. ש.מ.). מובן שלאחר מכן נרתעתי מלשוב ולפרסם טקסט שגוי זה. אי-לכך, מה נחרדתי לגלות מאוחר יותר, במאמר של זולתי, את הטקסט הזה עצמו מצוטט ללא ציון המקור שלי. ולא היה זה, כאמור, אלא אותו הקידוש-המתורגם של אינסיו שטיינהרדט, שמעולם לא נכלל במסורתם של אנוסי-בלמונטה!

מאות שנות-הסתר גרמו לשיכחה, לשיבושים ולהתהוות-פולחנים ותפילות חדשים, שהרי בתוקף-הנסיבות לא נשתמרו מסורות-כתובות, או בתי-כנסת דרכם ניתן היה להעביר מורשת, ולפיכך המסירה מדור לדור היתה בע"פ. התפילות נישאות כיום בפורטוגלית, והמילה העברית היחידה שנשתמרה בזכרונם היא: "אדונָי!"

פרסומי הראשונים הופיעו ב-1984 בעתונות-המקומית. ועולות בדעתי תגובות אחדות של היהודים-בסתר: משפורסם מאמרי בעתון, בלווי תמונתו של אחד-האנוסים שצילמתי בשוק שבעיירה, חיפשני אותו אדם כדי לומר לי שהוא בצרות צרורות, ביחד עם שאר בני-ברית, משום שניתן לייחס לו, לצד האחרים, מסירת מידע לצרכי-פרסום. ב-1985 וב-1987 פורסמו שני ספרי, שיריעתם רחבה יותר, אף-כי גם בהם חלקים משמעותיים המתייחסים לאנוסי-בלמונטה.

בין כה וכה היתה חשיפת-הקהילה לעובדה מוגמרת. וכשממילא היה דבר-קיומה ידוע לכל, סברה קבוצה מקרב האנוסים שיש צורך לכונן קהילה יהודית גלויה ופתוחה, ללא-חשש. ואכן ב-1988 נוסדה העמותה-היהודית של בלמונטה, לקראת החזרה אל היהדות-הרשמית.

אז כבר היו אנוסי-בלמונטה מוכרים לפרדריק ברנר. [12]לראשונה הגיע ברנר לבלמונטה ליום אחד ב-1984, כצלם, מלווה ע"י אינסיו שטיינהרדט ובתו של שגריר-ישראל בפורטוגל. וידועה לי הסקרנות שמצבה של בלמונטה עורר בו. בין השנים 1984-1989 נהג פרדריק ברנר לפקוד בסדירות את בלמונטה, בהשכילו לרכוש-לבבות בקרב האנוסים, בהשקט ובבטחה. וב-1989 עלה בידו להסריט את פולחן-הפסח החשאי, בלווי צוות-הסרטה מקצועי, ובהסכמתה של המשפחה שצולמה. בטקס זה היהודים-בסתר אופים מצות בלבוש לבן, תוך שירה ותפילה המסמלים את החג. הסרטות נוספות בוצעו על-ידו בבלמונטה ובטראס-אוש מונטש בין השנים 1988-1989. וב-1990 יצא הסרט אחרוני-המאראנים אל האקרנים, פרי-עבודתם של פרדריק ברנר וסטן ניומן, בעזרתו האדיבה של אינסיו שטיינהרדט,[13] ושודר בכמה תחנות טלביזיה אירופאיות, ובכללם הערוצים הצרפתי וההולנדי.

רחוב בבלמונטה, 1996

אך דא עקא שסרט זה, שהועתק[14] ע"י מישהו שהיגר מבלמונטה לצרפת, הגיע מאוחר יותר לבלמונטה, וכהרף-עין שמה קבוצת אנוסים חמורת-סבר את פעמיה אלי בעטיו, בבקשם ממני את כתובתו בפריז של פרדריק ברנר, "כדי לשלוח לו הזמנה לסעודת-ערבית בבלמונטה" לדבריהם... ניכר שהאנוסים התאכזבו מאד מפרדריק ברנר, בהאשימם אותו בבגידה בהם, כיוון שלהם סיפר כי אין הסרט מיועד למטרות רווח, וכל תכליתו אינה אלא תרבותית בלבד: תעוד לשם הנצחת-האנוסים בבית-התפוצות בישראל. אחרים תלו את הקולר דוקא באותה משפחה שהניחה לו להסריט את אחד הטקסים החשאיים ביותר של הפולחן, את הפסח...

בטוחני שברנר היה מודע שכאלה יהיו פני-הדברים, שכן כתב בספרו (אצל קאנלו הטקסט מופיע במקורו הצרפתי):

"ברצוני להודות לגב. א. שעמדה בודדה נוכח כל היתר, ולמרות הלחצים-הקבוצתיים והאיומים ששמעה גילתה תעוזה כשנתנה בי אמון וחשפה בפני את סודה. יתכן שחילקה עמי את תחושתי שהאנוסים עומדים על סף מסלול שיוריד לטמיון את עקבות מסורתם החיה עדין. ואולי הבינה כי באמצעותה זיכרה של מסורת זו יהא נצור לנצח."

כמסתבר, היהודים-בהחבא היו מודעים לכך שפרדריק ברנר ואני נהגנו לקיים קשרים. באחד מימי ו' של מאי 1989, בהגיעי הביתה מצאתי פתק כתוב בידי פרדריק ברנר (בצרפתית): "דויד היקר, אודה לך אם תסיע איתך את מויסס אברנטס מפונדאו,[15] לטקס בבית-הכנסת של פורטו, שיתקיים ביום א'. אני בוטח בך לחלוטין, ותודה מראש. מויסס אברנטס מחכה לקריאתך הטלפונית לצורכי תאום המפגש ביניכם. להתראות ביום א'. בידידות, פרדריק ברנר."

בצוותא עם מויסס אברנטס, לשעבר בחור-ישיבה בראש-פינה של בארוש באשטו (ר' הערה לעיל), עשינו דרכנו ביום א' האמור לפורטו, ובבית-הכנסת מקור- חיים של כדורי, עזר מויסס אברנטס להסריט את אחד הטקסים שהופקו ע"י צוותו של פרדריק ברנר. כמו-כן תועדו אז עדויות מסוימות של אנשים שהיו בחיים, ואשר היתה להם בעבר נגיעה כזו או אחרת למפעל-ההצלה, כדי להנציח את פעולתה של תנועה זו, שניסתה בשעתו לקומם את יהדות-פורטוגל.

אולם פרדריק ברנר לא הסתפק בהסרטה בלבד. ב-1992 הוציא לאור בצרפת, על-בסיס הסרט את ספרו מאראנים, בהוצאה צרפתית.[16] הספר כלל מצילומי-הסרט אודות האנוסים, כולל פולחן-הפסח שלהם. מאז כתב פרדריק ברנר את הגולים מן הגלות ובשיתוף עם יוסף חיים ירושלמי את אחרוני-המאראנים, העת, הפחד, הזכרון[17], אינסיו שטיינהרדט (תפילות) וניקול זאנד. באחרון שבהם מופיע שיעתוק דברי-האנוסים שרואיינו עבור הסרט קולות מטראס אוש מונטש והביירה.[18]

הגרדום בפורטו ששימש את האינקביזיציה, 1995

כבר בדצמבר 1989 הקדימה ופירסמה ניקול זאנד מאמר: אחרוני-המאראנים,[19] לשם קידומו של הסרט בהפקת ערוץ 7 הצרפתי. המאמר מבשר גם על הכנתו של הספר על צילומיו. בקולוקויום ה-30 במספר של אינטלקטואלים יהודיים דוברי-צרפתית, שהתקיים בו-בחודש בצרפת, התייחסה ניקול זאנד לדברים שאישר פרדריק ברנר תוך כדי הצגת הסרט (שאז נשא עדין את השם-הזמני): ליל-הסדר המאראני האחרון! הוא תואר שם כ"סרט יוצא-דופן, שהיכה בתדהמה את כל צופיו".[20] ברנר היקשה אז: "כיצד מצליח פרט כלשהו לנהל "חיים-כפולים" מבלי שהדבר יהרוס את אישיותו? ונפלא ממני עוד יותר איך תחת אילוצים וסיכונים רבים כל-כך, יש בכוחו להעביר לצאצאיו את הנאמנות למורשת אבותיו, שעה שכל אמצעי-העברת-המורשת והשינון של התודעה היהודית המסורתית חוסלו מזמן. וכיצד, במקביל, מצליח הילד לעקוב מינקותו אחר עיקרי-הדת, תוך שהוא נאלץ לחיות עם הכלימה שבהיותו אנוס."[21]

בית משוחזר בסגנון-העתיק בבלמונטה, 1996

אין ספק שמבין העבודות שנעשו אודות האנוסים, זו של פרדריק ברנר היא מהמשובחות ביותר, שכן הצילומים אינם משקרים, והם מתארים היבטים שאין בכוח המילה-הכתובה להביע. שהרי צילום אחד טוב ממלים למכביר... תעודה מוסרטת זו מגלה רגישות עמוקה וחודרת, והיא חושפת את מאבק ההשרדות של האנוסים באמצעות דינמיקה ומהלך-היסטורי מרשימים באמת. ברם, מאז לא דרכה כף רגלו של פרדריק ברנר בבלמונטה.

בנובמבר 1987 נערכה בפרהסיה קבלת-השבת הראשונה מזה חמש-מאות שנה מאז השמד, בנוכחות חמישים אנוסים. קבלת-השבת נערכה באולם נכבדי מועצת-העיר של בלמונטה, ובניצוחו של הרב יהושע סטמפפר מקהילת נוה-שלום בפורטלנד, ארה"ב. לראשונה הגיע הרב לבלמונטה ב-1985, כשהתלווה לאנתרופולוג האמריקאי רוברט רוי ריד.[22] זה האחרון ערך בקורים קודמים בבלמונטה ב-1983 וב-1984, וזאת, למקרא רשימה קצרה שהופיעה בשבועוןTime ב- 11.4.77. הוא היה נחוש בדעתו לחקור את האנוסים, אולם כתוצאה מהקשיים בהם ניתקל, פנה לעריכת מחקרים בנושאים אחרים בבלמונטה, שכן דלתות האנוסים נטרקו בפניו. ואילו ר' סטמפפר פירסם את רשמי שני-ביקוריו הראשונים בבלמונטה ב-1988, תחת הכותר: דו"ח מבלמונטה - מסע בגוף ובנפש, ברבעון "הדסה".

בו-זמנית נתהדקו הקשרים עם גופים יהודיים רשמיים, ונראה היה כי נפתח פתח לעזרה-לאומית ובין-לאומית. בסוף מאי 1988 הגיעו לביקור כחמישים מיהודי קהילת-ליסבון כדי לחגוג את השבת בבלמונטה. המפגש אורגן ע"י המרכז היהודי (=Israelita) של פורטוגל, אגודת-הסטודנטים היהודיים של פורטוגל, והעמותה היהודית של בלמונטה. בתכנית שובצה גם הרצאתי על היהודים-בסתר, ובמהלכה התבטא מאקס אזאנקוט, שארו של בארוש באשטו, בדבר חידושו של מפעל- ההצלה[23] בבלמונטה. בכל פעם שבו ונתרבו הזרזים לחזרתם של אנוסי-בלמונטה אל חיק-היהדות-הרשמית.

בינואר 1989 הופכת העמותה היהודית של בלמונטה להיות הקהילה היהודית של בלמונטה, וזו שמה לה למטרה, בין היתר להמשיך בחזרה ליהדות. בשנה זו נימולו כמה מן האנוסים, ונחוג טקס הנשואין-היהודיים הראשון במקום, מאז 1496. הוקם בית-כנסת מאולתר, וב-1990 הגיע הרב הראשון מישראל. שלוש שנים מאוחר יותר הוחלף ברב שני. הענין ביהודיה של בלמונטה גבר: העתונות הכתובה והאלקטרונית מגיעה בתדירות לבלמונטה למטרות דיווח. שכיחים גם בקוריהם של יהודים זרים, כיום ברור שאין נטבלים-לנצרות עוד, ואין נישאים בנשואין-כנסייתיים, כשם שהאנוסים נהגו לעשות בעברם כפול-הזהות.

עם זאת אין הסכמה בין כל היהודים-בסתר אודות התנועה-החדשה של השיבה-ליהדות. כלל וכלל לא! כיום, ב-1966, ניתן לומר בבטחה שמספר ניכר, לטענתם הם רוב גדול, אינו פונה לנתיב-ההצלה (=כלומר לשיבה ליהדות-הנורמטיבית. ש.מ.).

במהלך סרטו של פרדריק ברנר (ר' בהערות לעיל), זכו לדגש-יתר הלבטים-המצפוניים המתחוללים בנפש אנוסי-בלמונטה. הובלטה הבעיה: האם יש להמשיך במסורת הייחודית להם, או להטמע בחיק-היהדות, שאותה מסמל בית-הכנסת. וכמו בשנות העשרים והשלושים, שבים וצפים הלבטים בין החדש והישן (=בין ההלכתי/המאראני, ש.מ.). היהודיה-בסתר גב. א. (במקור מופיע שמה הפרטי, ש.מ.) מבטאת בנידון דברים כדורבנות:

"את דתי שלי לא אמיר בעד שום הון שבעולם... כי זוהי אמונתי... והיא איתנה ביותר, אף יותר מזו של הנוצרים, או כל אמונה אחרת. לא אלך בדרכה של הדת המודרנית (=הנורמטיבית), אשמור בכל מאדי את משנת-אבותי... התפילות (של הדת-הנורמטיבית) שונות משלנו, ואינני מכירה אותן. עם זאת, על הצעירים ללכת לקראת התפילות-המודרניות (כנ"ל, ש.מ.) ולסגלן. אשר לנו, אנו התפללנו תמיד בבית, ובעבורי התפילות-החדשות זרות לי; לנו תפילותינו שלנו ולהם (למתפללי-בית-הכנסת, הסוגריים במקור, ש.מ.) תפילותיהם שלהם."[24]

יש בכך אישור מובהק שהפולחנים-בסתר אכן מתמידים כיום בבלמונטה, וכמותן ממשיכות להתקיים ההבחנות.[25] וכבר היו דברים מעולם. לפני כששים שנה, בשנות העשרים והשלושים, בהקשר למפעל-ההצלה מיסודו של בארוש באשטו. כאז כן עתה נמשכת שלשלת היהדות-בסתר, ודתם של האנוסים איתנה; דת שבעיניהם היא המענה משיב-הנפש לקשיי-קיומם. במהותו של דבר, אותן ששים שנות מפעל-ההצלה לא הרשימה כהוא-זה את אנוסי-בלמונטה והמבנה שלהם נותר כשהיה. לא צלח בקורו של בארוש באשטו במקום, וגם לא האיש מטעמו, ז'וזה פריירה דה-סאוזה,[26] שנותר בבלמונטה כדי לעודד את השיבה ליהדות... וגם לא שמואל שווארץ שניסה לספחם לבסוף אל בית-הכנסת של עיירה-דרומית סמוכה. משלוח חמשת-התלמידים מבלמונטה לישיבת ראש-פינה בפורטו, במטרה להשיבם בתום-לימודיהם אל בני-דתם, גם הוא לא הניב פרי, ובסופו של דבר כל הצעירים פנו ליעדים אחרים ואל בלמונטה לא שבו עוד. גם הנסיון העכשווי לא יכול ליהדות-בסתר המובהקת, וכמובן: הנסתרת מאז ומתמיד!

תפילה בטקס-הסודי של
הכנת הפתילות לכפור, 1994

דתם של היהודים-הנחבאים הפכה לאמונה איתנה, ובקרב משפחות רבות הסוד נותר יציב ומורשת-האבות על מנהגיה, פולחניה ותפילותיה מתמידים. כיום לבטח אינם נטבלים ע"י הכנסיה, כפי שעשו במסגרת מסורתם-כפולת-הדתות, אך שרירים וקיימים פולחנים, תפילות ומנהגים-דתיים אחרים שנותרו בעינם במסגרת המאראניות-הפורטוגלית. בעיני רבים מהאנוסים היהדות-בסתר הינה היהדות האותנטית.

האמת ניתנה להאמר שמחוץ לבלמונטה גרעיני-אנוסים אחרים התפוגגו במחצית הראשונה של המאה-העשרים ונותרו מהם אך משפחות מבודדות פה ושם ותו לא. רק בבלמונטה שרדה הקהילה האחרונה של אנוסי סוף-המאה החמש-עשרה. כאן תרבות-האנוסים לא סבלה שינויים בַעיקר. החנוך הועבר מאבות לבנים, והערכים המשפחתיים כובדו לאורך זמן-רב. בבלמונטה לא התרחשה ניידות-גאוגרפית וכן לא חלו שינויים כלכליים מרחיקי-לכת שיצדיקו תמורות בקרב האנוסים. כך נותר יציב לוח-השנה המאראני. הפולחנים מתמידים כבעבר, והמסורת העוברת מדור לדור נותרת בעינה.[27]

אמונה כבירה שהיתה ועודנה, וליבתה התקיימה כמעט חמש-מאות שנה בקרב קהילה-ייחודית ובאמת יחידה בעולם! עבורם שיני-הזמן, רדיפות-האינקביזיציה והיריבויות השונות שימרו אמונה-חסינה. היהדות-בסתר ב-1996 בבלמונטה עדין הינה מציאות נבדלת, למרות הכל.

מקום המזוזה-העקורה וסימן הצלב כיום
בשער-בית בשכונה-היהודית, 1994

---

© כל הזכויות שמורות לדוד קאנלו, 1996.

פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com

---

---

[1]

David Augusto Canelo (1996) O Resgate dos Marranos Portugueses, D.A.Canelo, Belmonte.

ספר זה עוסק במפעל חייו של אנוס-פורטוגלי, בארוש באשטו, שלאחר מלחמת-העולם I התגייר והתיישב בעיר פורטו, בה הקים ישיבה, ראש- פנה שמה, במטרה להשיב את המאראנים הרבים שחיו באתרים שונים בפורטוגל אל חיק-היהדות. בכך התסיס את אחרוני-המאראנים בפורטוגל, אשר נאמדו אז בין כ-15.000 נפש לכ-12.000 משפחות. לאחרונה יצאו מספר ספרים אודותיו. ש.מ.

[2]

התפרסם בעברית גם בקטלוג המוזיאון-החדש בבלמונטה:

Armando Coelho F. Silva & Rui M. S. Centeno - Eds. ((2005 Museo Judaico de Belmonte, Edições Etnos, Camera Municipal de Belmonte. (pp. 164-168).

[3]

Prof. Luis Reis Torgal

[4]

Inacio Steinhardt, Amilcar Paulo & Alec Kesselman (1978) The Hidden Jews of Belmonte, in: The Jewish Chronicle (17.3.1978).

[5]

Samuel Schwarz (1925) Os Cristãos-Novos em Portugal no Século XX, Empresa Portuguesa de Livros Ltd.,

שמהדורה נוספת וזהה שלה פורסמה מחדש ב-1993, בהוצאת האוניברסיטה-החדשה של ליסבון. [תוספת לביבליוגרפיה זו מערב ראש-השנה תשס"ו = בספטמבר 2005: יצא תרגומו של הספר בעברית מאת דב סטוצ'ינסקי, מטעם מרכז דינור ומרכז שז"ר, ר' בביבליוגרפיה תחת השם שוורץ. וזאת, ממש בסמוך לעלייתו של אתר זה לאינטרנט. ש.מ.].

[6]

ההדגשה שלי. ש.מ. הערות כאלה שמעתי לרוב במהלך-מחקרי: המשכילים שבאנוסי-בלמונטה סברו שכל חוקר ומרואייניו שלו, שסיפקו לו אך מיקטע אחד מרצף-הואריאציות השונות של מנהגים, תפילות ופולחנים.

[7]

Francisco Henriques Gabinete

[8]

Labirinto, Lisboa .Ed ,Amilcar Paulo (1985) Os Judeus Secretos em Portugal

[9]

Tras-os-Montes הוא מחוז צפוני יותר בפורטוגל.

[10]

כוונת המחבר לקידוש של ערב-שבת. ש.מ.

[11]

ר' עמ' 98 בספרו:

D.A. Canelo (1987) Os Ultimos Criptojudeus em Portugal, Belmonte, Centro Cultural Pedro A Cabral.

[12]

Frederic Brenner, מי שהסריט את הסרט הנפוץ על האנוסים, ר' להלן. ש.מ.

[13]

Frederic Brenner & Stan Nieman (1990) Les Marranes.

[14]

 באמצעות קלטת-וידאו, ש.מ.

[15]

Moises Abrantes. Fundão הינה עיירה מדרום לבלמונטה, שגם בה חיו בעבר יהודים, ואחר-כך אנוסים. ש.מ.

[16]

Frederic Brenner & Yoseph Haim Yerushalmi (1992) Marranes, Edition La Difference, Paris

[17]

Exilés de L’Exil, Les Derniers Marranes, Le Temps, La Peur, La Memoire

[18]

תפילות = Prières . קולות וגו' = Vois de Tras Os Montes et de Beira.

[19]

Nicole Zande - Le Monde (Sélection Hebdomadaire),

מימים ד-ה שבין 14-20.12.1989).

[20]

"Un étrange film a plongé tous les spectateurs dans la stupéfaction”.

[21]

מתוך: מאראנים (1992), ר' בהערות לעיל.

[22]

Joshua Stampfer & Robert Roy Reed

[23]

Max Azancot. מפעל-ההצלה הוא עניינו של ספר זה של קאנלו. מתוכו עובד ותורגם רק האפילוג שבכאן, כיוון שעניינו בלמונטה. הספר יצא במהדורה שניה ב-2004. ש.מ.

[24]

ר' לעיל הסרט המאראנים, וכן הספר מאראנים (1992) דלעיל, עמ' 134-135.

[25]

בין דת-האנוסים לדת-ההלכתית-נורמטיבית. הראיון עם הגברת התרחש בין 1988-1990, אך עם זאת, במאמר מוסגר, עלי לציין שרבה היתה פליאתו של ד. קאנלו כשספרתי לו כי יש ונתקלתי בבית-הכנסת (משנת 1997 ואילך אמנם) ביום-כפור-ההלכתי דוקא... באותה הגברת!! היא כיסתה אז את ראשה ונתנה כבוד לספר-התורה שהוצא מן ההיכל... וצדק י"ח ירושלמי הגורס שבמסורת-המאראנית - הכל נזיל כל-הזמן. ש.מ.

[26]

José Pereira de Sousa

[27]

דבריו של המחבר על היציבות בדת-האנוסים נכתבים ב-1996, כלומר: כמעט-במקביל לממצאים שונים-במקצת שבידי, שסוכמו במאמרי (2001) מסכות לכפורים, מסכות לפסח: וגו', המופיע גם באתר זה [מתוך דברי הקונגרס ה-XII למדעי-היהדות, (עמ' 261-268), ר' בביבליוגרפיה]. ב-1997 הבאתי אתי לקראת הפסח קמח-מובחר לאפיית-מצות, מתנת מאפיית-גאטניו בבני-ברק, עבור אותם מאראנים שטרם התגיירו. וידוע לי גם בגין חלוקת-הקמח הזה וגם בגין תצפיותי והשתתפותי בחלק מהטקסים, כי הפסח-המאראני והכפור-המאראני התאימו עצמם כך או אחרת (תוך דחיה ביום לגבי הפסח, וללא דחיה לגבי הכפור) - ללוח-השנה-ההלכתי המקובל על כולנו. כן ציינתי בהערה 25 לעיל, את התיצבותם בבית-הכנסת של מאראנים שלא-התגיירו, במועדם-ההלכתי של חגים אלה. כמובן שיידעתי את המחבר למקרא מסקנתו הנ"ל. מכאן נראה לי שצדק קאנלו באומרו, בהקשר של מרואייניו של שמואל שווארץ (ר' לעיל בתחילת האפילוג, וכן בהערה 6 לעיל), כי כל חוקר תלוי בקומץ-מרואייניו ובמעשיהם, בעצם. די-סביר שבאזני-קאנלו יתוודו בעיקר אלה השומרים על מסורתם-המאראנית, ואילו אותי יקרבו ויזמינו אותי אל ביתם בעיקר מי שמתקרבים והולכים אל היהדות-ההלכתית, או שבניהם התגיירו וממלאים תפקידים בקהילה, הגם שטרם-התגיירו. ואגב, לא רק הם קרבוני! ש.מ.

---

© כל הזכויות שמורות לדוד קאנלו, 1996.

פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.

בלמונטה שלי - www.mybelmonte.com

---