"רבניות" או רבנים?
שרה מולכו
2001-2005
הפמיניזציה
של דת-האנוסים בבלמונטה
נוסעים יהודים משקפים בכתביהם
את... ההתניה-הגברית
ההתניה הגברית בתרגומים וגרפיקה
ביטויי-הפמיניזציה
בגוף התפילות-המאראניות
מעמדה-הדתי של האשה כיום: האוחזת בשתי "הטליתות"
איסוף חומר-מחקרי
יש פנים רבות לאיסוף מימצאים-חברתיים תוך חיים בתוך קבוצת-אנשים. פרט למה שחוויתי
בעצמי או ראיתי בתצפיותי במשך מספר-שנים (1994-2000 וגם
אחרי-כן), נעזרתי בעיקר בנשים כמקורות-מידע. קצתן היו צעירות, אך
כשלוש-ארבע נשים-מבוגרות הן שחלקו אתי את חוויותיהן, או שענו לשאלותי הספציפיות (לאחר שכבר הכרנו היטב), ושימשו לי
מקור-מידע נאמן, בעיקר בנושאים: -
1. העבר-המאראני במהלך השנים בהן הנסיבות-ההסטוריות
הרחיקו מבלי-משים את האנוסים מהזרם-המרכזי של היהדות-ההלכתית;
2. כל הנוגע לסיפור-חייהן
האישיים לפני ואחרי הגיור;
3. דעותיהן-האישיות
תוך תהליך-השיבה של אנוסי-בלמונטה אל היהדות, תהליך
שהיה רב-שלבי, איטי ומשופע בתנודות ובתהפוכות;
נשאלת כמובן השאלה: מדוע נועצתי יותר בנשים
ופחות בגברים בענייני-ההלכה-המאראנית?[1] תשובתי היא: כיוון שבבלמונטה
התפתח בעבר-הרחוק סוג מאראניות ייחודי למדי[2] של קיום מצוות הדת-היהודית והעברתה לדור הבא
- בעיקר ע"י נשים! לא-אחת נפלו גם הנשים וגם הגברים קרבן
לאינקביזיציה, ויש ושילמו בחייהם על קיום-המצוות-היהודיות-מאראניות.
ההאשמה היתה שלמרות התנצרותם כלפי-חוץ, בביתם הם נטו
"להתייהד" (=היו Judaizantes). ולקיים את
"תורת-משה", כלומר: קיימו כפל-פולחנים.
גם בבלמונטה גברים ונשים כאחד היו קרבנות של
הלשנות ורדיפות ויש שניספו בדרך זו.
הנשים
בהן נועצתי – צעירות כבוגרות - היו מהנכבדות שבנשות-בלמונטה
שהתגיירו לאחרונה, וגילו דבקות רבה ביהדותן-החדשה,
ההלכתית. אחת מהבוגרות, איזבל מוראון רודריגו[3], מצויה תמיד בחברת אמה-הקשישה, והיא נעזרת
גם בה בסיפוריה על העבר-המאראני, למשל: על הנישואין
בכנסיה לאחר הנישואין-הסודיים בבית, ועוד.
"נכון, אמי-שלי? וכי לא כך הוא?" - תפנה אליה לאישוש דבריה.
עם אאוּרוֹרָה
דא-קושטא-דיוגו האסרטיבית, אני משוחחת לעתים מזומנות
ומפנה אליה שאלות בהלכות הפולחן-המאראני.
רבות למדתי ממנה, כגון: בענין מינהגי-הנקיון ב-40 הימים שנועדו להתקדשות
בטרם כיפור או פסח. גם הרב מישראל
ואשתו תישאלו אותה, ואף נועצו או נעזרו בה לפעמים בנוכחותי. הסמכותיות שבה היא
דוברת נובעת בודאי מכך שאמה - ילידת העיירה-הסמוכה קוביליאן
- שאינה עוד בין החיים, נחשבה בימיה לאשה-משכילה,
ואפילו מעין רבנית-על מאראנית[4] נמרצת, שהשפעתה חרגה מעבר למשפחתה-הגרעינית
ונפרסה על בני-בלמונטה כולם. למעשה, היא פסקה להם הלכות-מאראניות.
הפמיניזציה של דת-האנוסים בבלמונטה
בעקבות קריסתו של המימסד-הקהילתי היהודי (הגברי בעיקרו: אין יותר
מוסדות-קהילה, בית-כנסת, רב/שוחט/חזן
וכיו"ב), התחוללה מבלי-משים פמיניזציה
של התיפקודים-הדתיים. הנשים נטלו על-עצמן תיפקודים אלה כדי לגונן על אבות/בעלים/בנים,
כיוון שהם מתחככים יותר עם הסביבה-החברתית הנוצרית, בצאתם מחוץ לבית ולכפר כדי
להתפרנס. ואילו הנשים, היושבות בסתר-ביתן, יכלו לקיים בבית תפילות ופולחנים ברמת-סיכון קצת יותר נסבלת.
כך מועברת המורשת היהודית-מאראנית במשך כ-500 שנה מאם לבת, ולא– כנהוג
בזרם המרכזי של היהדות - מאב לבן. מתקשרת לכך העובדה שלא ניתן היה להחזיק ספרי-דת (תנ"ך, תלמוד, ספרי-תפילה כלשהם), ומכאן
נובעת גם שיכחת-העברית! ובעקבות זאת גם לא ניתן היה
לקיים את המצוות של שינון ו/או פרוש כתבי-הקודש, החלות על הגברים בלבד
בקהילות-יהודיות נורמטיביות. כשאין "והגית בה יומם
ולילה", מרכז-הכובד עובר מעתה אוטומטית למצוות-עשה
(כשרות, חינוך-הקטינים, חגים, הטהרות וכיוצא בזה) שהנשים אמונות
עליהן לא פחות מהגברים. בהעדר כתבי-קודש
עובר ההדגש של התיפקודים-הדתיים היהודיים - אל הנשים[5]. ועוד נשוב בהמשך לציין נתונים אלה.[6]
כתוצאה, גברים ונשים נהגו
להתייחס אל נשים-מבוגרות וידעניות כאילו היו פוסקות-הלכה
ממש. הן בלבד נשאו את התפילות עבור כל המשפחה,
ואילו בעליהן ובניהן היו פחות או יותר משוחררים מהאחריות לכך. והיו אלה תפילות בפורטוגלית, כי העברית כאמור נשתכחה. תודות לכך החוקרים
זיכו את המטרוניתות הללו בכינוי חזניות.
כיוון שלוח-השנה היהודי-הנורמטיבי - הכולל גם את
עיבור-השנה - נשכח עם נקוף השנים, הנשים-המבוגרות
הללו הן שקבעו את החגים והמועדים לפי לוח-השנה
הלועזי, אך בהתאם למולד-הירח. לצורך זה הן יצאו לשדה ביחד (="מועצת גדולות-התורה"
כביכול) כדי לבחון ולשקול האם אכן התרחש מולד-הירח.
זאת ועוד, בטקסי-המעבר ,במקום
שביהדות-הנורמטיבית משמשים גברים - שוב הנשים הן שמילאו את התפקידים-הדתיים: אם בקידושין
שהן קידשו את הזוגות-הנישאים, ואם בפולחני- הקבורה והאבל,
ועוד. וכך הוענק להן הכינוי רבניות או כומריות, לפי
נטיית-ליבם של החוקרים שעמדו על התופעה[7]. ואילו הסוציולוג יעדיף לכנותן,
בז'רגון-המקצועי שלו: "מנהיגות דעת-קהל לענייני-דת".
גם משהכירו כבר את הדת-היהודית שאנו,
בזרם-המרכזי של היהדות, מחזיקים - עדין היו אלה הנשים שקבעו, לעתים בפורום דמוי
"מועצת גדולות-התורה", ולעתים בפורומים-משפחתיים צנועים יותר, מה נחוץ
לעשות בעניני-דת. כך מוצאים אנו את תשובתה של בנווינדה למשאלתו של א. שטיינהרדט:
"- ברשותך, הערב נבוא אליכם הביתה, פרדריק, הצלם ואני, לקחת חלק בטקס-המרור. האם זה בסדר?
- אינני יודעת, אדוני. מה שתסכמו עם הבנות והכלות שלי - מקובל עלי. פעם זה היה ממש אסור: לא
נהגנו לתת לאף אחד להיכנס, מלבד המשפחה. אבל אתה כבר משפחה,
נכון?"
נוסעים יהודים משקפים בכתביהם את... ההתניה-הגברית
ספרו של בנימין מינץ
כאמור, היתה
אִמה של אאוּרוֹרָה דא-קושטא-דיוגו מקובלת בשעתו על חוגים-רחבים שמעבר למשפחתה-הגרעינית[8]. זאת יודעים אנו גם מן הספרות. סמכותה-הדתית
בלטה כל-כך עד כי... עתונאי-אידי משכיל, מר בנימין מינץ, שהזדמן לבלמונטה בשנות-השלושים המוקדמות וביקר בביתה, הניח בטעות כי דוקא... בעלה הוא "רב-העדה"
כדבריו.[9]
אך מה לעשות, וגם בבלמונטה שלאחר המפגש עם שמואל שווארץ היתה זו היא עצמה "הרבנית"
וברת-הסמכא עדין!?! מימצאי שלי
מוכיחים שבעלים, בנים ונכדים נוטים לקבל את מרות-האם/האשה/הסבה/החותנת
(במיוחד אם היא מבוגרת, אבל לעתים גם בצעירותה). לא רק בעידן-המאראני
שחלף, אלא בתחילת שנות ה-90 אפילו, לאחר-הגיור. מינהגים
אלה - המוטבעים עמוק-עמוק תודות לחינוך בן 500 שנה - דרכם שאין הם נגוזים בין-יום.
נראה שאצלנו, היהודים-הנורמטיביים
לפלגיהם, אין הדעת סובלת בנקל את העובדה שהאשה
היא הסמכות-הדתית העליונה בהוויה-המאראנית.
לפח-היקוש הזה, של ההתניה-הגברית ביהדות-הנורמטיבית, נופלים רבים וגם טובים
מבינינו, לבד מבנימין מינץ דנן;
בכללם מהמלומדים-ביותר בנושא, החל בחוקרים כנחום סלושץ' או יצחק נבון,
וכלה גם בי הקטנה ובני-דורי.
ספרו של נחום סלושץ'
בשל התניה-גברית זו, בתרגמו
לעברית את אוסף-התפילות המאראניות שצרף כנספח לספרו מ-1932 (רובם ככולם
לקוחים משווארץ,
בעצם), נוקט נחום סלושץ'
בלשון-זכר, כפי שניתן לראות בספרו[10]. ולא היא! מרבית התפילות
בפורטוגלית הנאמרות בגוף-ראשון הינן בלשון נטולת-מיגדר,
או במפורש בלשון-נקבה, שהרי האשה היא החזנית/הרבנית כאמור, ולא הגבר. סלושץ' אמנם יודע זאת, ואף כותב על-כך רבות, ובכל-זאת (!!)
בעמ' 141 בספרו הוא מתייחס למשל, למתפלל כאשר צ"ל מתפללת; ובאותו
העמוד, בברכת-הלבנה, הוא מוצא להעיר שכנראה
תפילה זו (בלבד??) נכתבה ע"י אשה, משום שנאמר בה, בתרגומו: "...כן יעשה אלהים שאהיה משרתת טובה...". ואילו
בעמ' 170 באותו ספר, הוא מדבר על מקדשי-הנשואין
כאילו מדובר בגברים, כאשר הנשים הן-הן המקדשות
את הנשואין בטקסים המאראנים-הסודיים![11]
אביא כאן עוד תפילה שסלושץ'[12] שאל מידידו שווארץ[13]. סלושץ'
תירגם אותה לעברית ומצא את הקשריה לפרק ק"ן, המסיים
את ספר-התהילים
ב"כל הנשמה תהלל יה, הללויה". היא מובאית
להלן בתרגומו, ככתבה וכלשונה. לשיטתו, הוא מכנה אותה "פיוט
של נשים", הגם שבמקרא אין מדובר כלל בנשים בלבד, ואילו בבלמונטה כמעט כל התפילות הן של נשים!: -
קומו,
ילדות, השכימו,
כבר
האיר השחר,
נהלל
לאל עליון,
הוא
יחזק רוחנו.
הללויה
בקול נבל,
שכולו
אומר כבוד,
הללויה,
ילדות,
הללוהו
בקולות דקים,
הללויה,
בתולות
הללוהו
בקולות ערבים,
הללויה,
נשואות,
הללוהו
בקולות צלולים,
הללויה
אלמנות[14],
הללויה
בקולות טהורים,
לאדון
כל האהבות
הללו
ילדות ופרחים!
ואותה
התפילה, במקור-הפורטוגלי עפ"י שווארץ: -
Levantai-vos meninas cedo,
Já quere
amanecer,
Louvaremos ao Altisimo Senhor,
Que nos ha de fortalecer.
Louvai o ao som da viola
Ele é tudo som e
tudo gloria.
Louvai o Senhor meninas
Louvai-o com vozes finas,
Louvai o Senhor donzeias
Louvai-o com vozes belas
Louvai o Senhor casadas
Louvai-o com vozes claras
Louvai o Senhor viuvas
Louvai-o com vozes puras
O Senhor de todos os amores
Louvai meninas e
מעניין שסלושץ' אינו שואל עצמו לאן נעלמו בפיוט זה קבוצות-הגיל ו/או
המעמד-האישי של גברים? או: מדוע נעלמו? והתשובה לכך היא, כי בהוויה-המאראנית הנשים הן
שנשאו תפילות גם עבור הגברים
במשפחתן, ולא היתה זו מלאכתם של גברים
לעשותה!
ההתניה הגברית בתרגומים וגרפיקה
פולחנים סודיים שנשים-מאראניות
מקיימות בבתיהן, 1994
אך למה אלין על זולתי, כגון מינץ או סלושץ'? גם אני עצמי נפלתי לפח-היקוש הזה של התניה
גברית, האופיינית לזרמים-המרכזיים של היהדות מאז ומעולם. בטיוטה הראשונה של
תרגומי לתפילה למלאך השומר עלי שציטט קאנלו
בחוברתו,[15] השתמשתי מתוך הרגל תחילה בלשון-זכר,
ורק לאחר-מכן תיקנתי את עצמי והמרתי ללשון-נקבה!
אולי גם מי שתירגם לעברית את פס-הקול
(מן הכתב וללא-צפיה?) בסרטם של ברנר ועוד[16], פעל כמוני-עצמי ועל-בסיס אותה התניה? אמנם
בסרט נשקפת בפרוש האשה המתפללת, כשידיה מלאות בצק תוך אפיית-המצות, ואילו
הטקסט תורגם, בטעות כמובן, ללשון זכר, עפ"י ההתניה הרגילה
ביהדות-הנורמטיבית. ולא היא!
דוגמה נוספת להתניה-הגברית ביהדות: הגרפיקאי (הצרפתי??
ואין זה משנה אם הוא יהודי או לא) שעיצב את ההזמנה עבור חנוכת
בית-הכנסת החדש בבלמונטה, גם הוא עשה שימוש בסטראוטיפים המקובלים על הזרם-המרכזי ביהדות, הזרם-ההלכתי,
כמוצג להלן: -.
ההזמנה לחנוכת בית-הכנסת החדש ב-1996
במלאות 500 שנה לפירסום צו-הגרוש המלכותי
ליהודי-פורטוגל
בהזמנה זו רואים כל מה שלא יכול
היה להתקיים בבלמונטה משך 500 השנים שבטרם חנוכת
אותו בית-כנסת חדש, כלומר: התכנסות של גברים-יהודיים לצורך עיון ולימוד של
ספרי-הדת-היהודית, כשכיסוי-ראשם נעשה בכובעים-ייחודיים למדי ליהודים-דתיים (חלקם
כובעים-אופייניים לתלמידי-חכמים ספרדיים, חלקם אפילו אופיניים
ליהדות-אשכנז בלבד אולי!)... אין בדברים אלה משום
בקורת, חס וחלילה, לא על הגרפיקאי, ולא על המזמין את עבודתו-הגראפית.
מושגיהם שייכים לזרם-המרכזי ביהדות, ולא לענף שהסתעף ממנה החל ב-1497. אבל כל
הסטראוטיפים הללו לא יכלו להתממש בעבר בפורטוגל,
בנסיבות שלאחר 1496/7 (=צו-הגרוש), ובמיוחד לא אחרי 1536 (=כינון
מוסדות-האינקביזיציה). שהרי היתה בכך סכנת-נפשות ממש!
"מתייהדים" הועלו על המוקד בגלל פחות מכך[17]. זוהי אותה הסכנה שהולידה את היהדות-בסתר
ואת כפל-הפולחנים.
יצחק נבון בסרטו של יגאל לוסין
בסרטו מ-1992 של יגאל לוסין[18] רואים את מר יצחק
נבון, נשיאנו-החמישי, מבקש לשמוע איזושהי תפילה-מאראנית. הגם שצבר ידע-רב בנושא, נפנה מר נבון
אינסטינקטיבית (התניה כאמור!) אל בן-שיחו, הגבר שטרם-התגייר אז, ומבקשו
לדקלם תפילה כלשהי. אבל הגבר שנתפס
בקלקלתו, כמו שואל מאין יבוא עזרו? הוא תר במבטו שמא מי מהנשים הסובבות
תוכל להציל את כבודו מפני שאלותיו של הישראלי המכובד, תוך שהוא ממלמל בחוסר-בטחון
את "אדוניוֹ, אדוניוֹ", שאינו
ממש-תפילה אלא מעין פזמון-פתיח למקבילה-בפורטוגלית של
שירת-הים[19]... אמנם נכון שמילמולו
מתקשר לנושא, אבל את ההמשך מי יודע אם הוא מיטיב לזכור. וכי מאין לו לגבר
לדעת את מילותיה של תפילה כלשהי? ידיעה וזכירה של תפילות
הן כמובן מתפקיד הנשים במשפחות-המאראניות!
על כך העמידונו כבר בראשית שנות הששים אותם הגברים מבלמונטה, שהתייצבו ביום-כפור עם
נשותיהם בבית-הכנסת בליסבון:
"...אנו
עושים את מינהגי-הדת. אבל על הנשים לדעת את התורה ואת התפילות,
והן שומרות את דת-אימותינו". בכך
היפנו אל רעיותיהם, שהסתופפו למעלה בעזרת-הנשים,
את כל המקשים-קושיות הנבצרות מבינתם של גברים-מאראניים.[20]
ביטויי-הפמיניזציה בגוף התפילות-המאראניות
במצב עניינים זה ששרר כ-500 שנה, לא
ייפלא שהתפיסה אודות חשיבות האשה הממלאת תיפקודים-דתיים חשובים לכל-המשפחה, אכן תשתרבב גם אל מילות התפילות-המאראניות ותודגש גם
שם. כך, תחת התפילה-ההלכתית הנשית של "ברוך שעשאני כרצונו", כהד
לתפילה-הגברית: "ברוך שלא עשאני אשה", תאמר האשה-המאראנית בברכת נטילת-הידים שלה: -
"...המלאכים מהללים לאלהים,
אשר יצרני והחייני בשעה זאת לטוב, ונתן לי מים שארחץ בהם, מגבת להתנגב בה, עינים לראות, ידים להניע, אזנים לשמוע, ועשאני אשה..."[21]
ובמקור של שווארץ: -
“Os anjos louvem o Senhor… ouvidos para ouvir
e o ser de mulher…”[22]
מהשוני במשימותיה של האשה בואריאציה-מאראנית זו,
בהחלט מתבקש לגונן עליה בשל כך. הדבר מוצא את ביטויו ביום-כיפור,
באותה תפילה-גדולה, שיש המוצאים בה שרידים לתפילות-הלכתיות לאותו מועד, וגם ציטוט מתוך ספר-תהילים. שם אומר/ת
המתפלל/ת (כאמור, אצל סלושץ' הכל בלשון-זכר, כגון
בראשית התפילה הזו: "...אני
מתחנן לפניך..." ולא היא!): -
"...ואת בנותי תיפקוד, אדון,
בפקודתך הקדושה והאלוהית ותיתן להן חלק טוב (בחיים), למען תשכלנה לדעת את תורתך
הקדושה והאלוהית, ושתוכלנה לעבדך ולהודות לך, כי טוב לבטוח באדוני מבטוח
בנדיבים..."[23]
והרי המקור של שווארץ לתרגום זה:-
"...ás minhas filhas que as tomes, Senhor, á tua Santa e Divina conta, que lhes
des, Senhor, uma sorte boa, com que tenham conhecimento da tua Santa e Divina Lei, para que te possam
servir e louvar; que mais vale confiar
em Adonai que em principes,
filhos de homens..."[24]
מעמדה-הדתי של האשה כיום: האוחזת בשתי "הטליתות"
לא ייפלא איפוא
שלפני תהליך השיבה ליהדות-הנורמטיבית, הגברית
באורינטציה שלה, אותם כ-6-8 גברים צעירים שהובילו את
המהלך נטלו מראש את רשות אמהותיהן ונשותיהם המאראניות.
ואילו הן מצידן - לא הכשילו את המהלך, ולא יצרו משבר בגין נטילת
המנהיגות-הדתית מידיהן והשבתה לידי-הגברים. בעצם ניתן לומר שבתודעתן הן רק שמרו על
פקדון שיש להחזירו אי-פעם! המעבר ליהדות-ההלכתית היה לרצונן ועל דעתן וללא
מאבק-מנהיגות. להפך, לעתים הן הן שדחפו את הגברים
להתייצב לתפילות בבית-הכנסת, כיוון שאלה טרם
עיכלו כי מעתה חובתם היא זו.
וטרם הזכרתי כאן את כפל-הפולחנים העכשווי
(= המאראני לצד היהודי-ההלכתי, ר' בפרק נוצות,
מלאכים וגו', במיוחד בתת-הפרק סולמות כאלה ואחרים). שהרי אחדים
מצאצאי-האנוסים מקיימים גם כיום, בין אם התגיירו (ר' מנהגי-האבלות-המאראניים גם של המתגיירים) ובין אם לא מצאו לעשות זאת
(ר' לדוגמה את ההתיצבות ביום
כפור של מי שנותרו מאראנים בבית-הכנסת-ההלכתי, סביב שנת 2000). כפל-פולחנים עכשווי זה, גם אם הוא צנוע וגם אם
מן-הסתם יימחק עם הזמן, כפי שרבים צופים, הריהו מותיר עדין בידי האשה רבים מסממני מנהיגותה-הדתית לשעבר, וכמוה
כמי שאוחזת בו-זמנית כיום בשתי "הטליתות"[25], של העבר מחד והעכשווית-הלכתית מנגד.
© כל הזכויות שמורות לשרה מולכו, 2001-2005.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה
שלי - www.mybelmonte.com
הם יקראו לה במלוא-הכנות יהודית, כיוון
שהביטוי מאראניות אינו הגדרתם-העצמית, אלא
כנוי-של זילות שהוצמד לאנוסים ע"י זולתם (כומר קתולי מספרד, במאה ה-17). אני
משתמשת בכל-זאת בביטוי זה כיוון שפרט לשכיחותו בלשון-העם, אימצו אותו גם המחקר-ההסטורי ו/או החברתי.
ואריאציה זו התקיימה אמנם גם בקרב קיבוצים-מאראניים
נוספים, לרבות בצפון-מזרח פורטוגל, בדרום-אמריקה וכן בדרום-ארה"ב. אני נזהרת
מלומר "קהילות-מאראניות", כיוון שכל
המוסדות-הקהילתיים והדתיים, והתיפקודים והתפקידים-הגבריים
הנובעים מהם קרסו תחת איום-השמד. כך הגיעו הנשים להיות מנהיגות דעת-קהל
לענייני הדת היהודית-מאראנית. לכן הקיבוצים הללו
אינם ממש קהילות אלא אשכולות של משפחות, שרק במקרה הטוב ניתן לראות בהן ארגון
קוואזי-קהילתי.
לרוב השמות שבשימושי בפרקים שבחתימתי - הלקוחים אמנם מן המאגר המקומי - הינם
שמות-בדויים, וזאת כדי להבטיח את פרטיות האנשים.
או בעגה-הסוציולוגית, שיתרונה בניטרליות שלה:
"מנהיגת-דעת-קהל לעניני-דת", או
"כוכב-סוציומטרי" לנושא.
הנתוח הזה נעשה ע"י פרופ. יוסף דן, בשיחה שלי אתו על בלמונטה,
ר' בביבליוגרפיה.
ר'
להלן עיצוב ההזמנה לחנוכת בית-הכנסת החדש בבלמונטה,
ב-1996.
ר' רשימתו של א. שטיינהרדט
בווינדה היתה אשה יפה, שם הוא מעמידנו על כך
שגם בני-בלמונטה עצמם נתפסו עם הזמן למינוח שהמציאו
החוקרים, בבואם להגדיר את תפקידיהן-הדתיים של הנשים...
להבדיל ממנהיגותה המצומצמת לגבולות-משפחתה בלבד של בנווינדה,
ר' שוב: בנווינדה היתה
אשה יפה מאת א. שטיינהרדט.
ר' ב. מינץ
(1932) עמ' 203.
ר' בביבליוגרפיה, וכן באתר זה בתת-הפרק מלאכים, או גם
בהערות אודות תפילות שונות שנידונו במקומות שונים.
כמשתקף גם בסרטו של י. לוסין (1992) בו משתתף מר נבון, ר' בביבליוגרפיה ירושלים אשר
בספרד.
בספרו
(תרצ"ב), תפילה מס.7, עמ' 145.
גם מס. 7, בעמ' 68 במהדורת ספרו מ-1993
יצוין שגרושות
אינן מוזכרות כלל כיוון שהמתחזים-לנוצרים אינם יכולים להכיל את מוסד-הגרושין היהודי, שבנצרות הקתולית אינו קיים, ולכן חדל ונמחק
כליל מזכרו-האנוסים. ש.מ.
ר' בתת-הפרק מלאכים, וגם בביבליוגרפיה, באיזכור חוברת קבצי התפילות של ד"א קאנלו.
הסרט אחרוני המאראנים , ר'
בביבליוגרפיה.
ולתזכורת, נא חזור לראשית פרק זה, אל:הקטע האומר:
"...כך מועברת המורשת היהודית-מאראנית במשך כ-500
שנה מאם לבת, ולא– כנהוג בזרם המרכזי של היהדות - מאב לבן...
כשאין "והגית בה יומם ולילה", מרכז-הכובד עובר מעתה אוטומטית למצוות-עשה (כשרות, חינוך-הקטינים, חגים, הטהרות וכיוצא בזה... בהעדר כתבי-קודש עובר
ההדגש - אל הנשים..."
יגאל לוסין (שם), ר' בביבליוגרפיה.
ר' תפילה מס.52 בנספחיהם של שווארץ
(עמ' 93) וגם של סלושץ' (עמ' 166), שם.
א.שטיינהרדט (1964,ר' בביבליוגרפיה). ההדגשות בגוף הטקסט - שלי.
ש.מ. ופרט לכך, כמובן שקיימים חריגים, ויש בכל-זאת גם גברים היודעים את
התפילות-המאראניות בעל-פה, וכאלה היו גם בעבר. 3-2
מהעכשוויים הכרתי, וזהות אחדים מקודמיהם ידועה לי.
עפ"י
תרגומו של סלושץ' ,שם, עמ' 46.
שווארץ, בעמ' ,69 (במהדורת 1993).
עפ"י
תרגומו של סלושץ' ,שם, עמ' 158.
שווארץ, בעמ' 85-86,
שם.
ר'
בביבליוגרפיה הרצאה בשם זה שנתתי באותו נושא, ב-13.3.2000, כפראפראזה
על הביטוי "שנים אוחזים בטלית".
© כל הזכויות שמורות
לשרה מולכו, 2001-2005.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים,
ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה שלי
- www.mybelmonte.com