ילד-טוב בלמונטה,
חזרת האנוסים לחיק היהדות-הנורמטיבית
שרה מולכו
2000
(בעקבות תצפיות סוציולוגיות)
סתיו 1998
- יוֹסֶה'לֶה!
- קראתי בשמחה: תלתליו התארכו והסתלסלו כל-כך בחצי-השנה האחרונה!
- Sarica! - שאג יוֹסֶה'לֶה,
מזנק לקראתי בשמחה לא פחותה משלי, ובלוריתו הבהירה מתבדרת תוך כדי ריצתו. פועלי-העיריה המתקנים את
שביל-האבנים העקלקל והצר, הקרוי משום-מה Rua Direita (=דרך הישר?), מחייכים בחיבה ובהשתאות למראה
מפגשנו.
- יוֹסֶה'לֶה!
ועכשיו - שינוי: יוסה'לה
קורא ברציפות בשמות-שנינו:
- שָריקָה! יוֹסֶה'לֶה! שּׂריקָה! יוסה'לה!...
ובעצם, הוא קורא בשם שבו אני מוכרת בבלמונטה (שריקה),
ובכינוי-הישראלי שהצמדתי לו עצמו: כל האחרים קוראים לו ז'וזֶה,
ואילו רק אני מתעקשת לכנותו יוסה'לה, צורן-ההקטנה
והחיבה האידי. ומה הפלא שאני היחידה המכנה אותו כך?
אחרי הכל בלמונטה שבפורטוגל
אינה מעוזם של דוברי-האידיש! צאצאי-האנוסים, מצידם, שכחו לאורך הדורות אפילו את
העברית, וגם את מקצת הספרדית-העתיקה שחלקם כנראה הביאו לפורטוגל בגלותם מספרד
ב-1492. תפילותיהם-היהודיות שנישאו בהחבא קרוב
לחמש-מאות שנה - היו בפורטוגלית בלבד, למעט מילה תמוהה זו או אחרת, שניכר בה מקורה
העברי או הספרדי. צוּרן-ההקטנה שלנו "לֶה" (=le) זר
ומוזר לאוזנם, שכן בלשונותיהם צורן זה הינו "נְי" (=nio): טניני (=אנטוניו-זעירא), מיזֶזיני (=משה הקטן), ממש כמו רבֿיבֿיני (=בנו של הספורטאי הישראלי רבֿיבֿ, שחי בשעתו בוויגו, אשר
שפתה, הגאלייג, אחות לפורטוגלית).
במחצית השניה
של שנות התשעים הרביתי לנסוע לפורטוגל, כדי לחגוג במחיצת יהודי-בלמונטה את הכסה, העשור וחג-הסוכות
- חגי הסתיו, ומידי פעם גם את הפסח. היה זה מיד
לאחר חזרתם בגלוי ליהדות, תהליך שסיומו בגיורם-לחומרא
בלבד (=הגיור המקל, המכיר ברציפות מוצאם היהודי, בשונה מהגיור המחמיר הנקרא לדינא).
חזרה לאביב 1996
בכל פעם שיוסה'לה
ואני נפגשנו, לאחר חצי-שנה או שנה שלא התראינו, ברור היה לכל, קרובים, שכנים או
עוברים ושבים, שאהבה אמיתית שוררת בינינו, והחיבוקים והנשיקות אינם מצוות אנשים
מלומדה, כמנהג המקום. אמנם עלי להתכופף אליו, כדי לקלוט את החיבוק, אחרת יקיפו
ידיו את ירכי, וראשו המסולסל יגיע עד לטבורי בלבד... כי יוסה'לה
הינו ילד קטן וחמוד, ובינינו מבדילים עשורי-שנים: בפסח 1996 הושיטה לי אותו
הסבתא-רבה שלו, והוא תינוק קרח ומייבב, כבן חודשיים. מכאן שנולד בסביבות ט"ו
בשבט לערך.
הרבנית מישראל מ"ס
ויוסה'לה
בהיותו כבן-חודשיים, 1996
ולא עלה אז בדעתי שנתיידד כל-כך בעתיד,
כשהפרידות והמפגשים-החוזרים רק מחזקים את החיבה הנרקמת בינינו, לפליאת כל צופינו.
נראה שכאשר בכה אז בזרועותי, קראתיהו
לראשונה בשם יוסה'לה... בשובי כעבור חצי-שנה, משהתמדתי
לכנותו כך, החרו החזיקו אחרי בבדיחות-הדעת גם דודיו, סבותיו, רב-סבו הזקן אוחז
מחבט-הזבובים, ואף הוריו, אמנם רק בנוכחותי, ובחוג המשפחה בלבד.
עם גדילתו מביקור לביקור, והוא הופך
לילד עירני ונבון יותר, יש ותלה בי עיניים תוהות, תוך
שהוא מניע את פלומתו הבהירה לכאן ולכאן, כשואל איך יצליח לחלץ ממני הסבר כלשהו
לכינוי המוזר שהצמדתי לו? הרי כל הרואהו קורא לו ז'וזה, ואילו רק החוצנית שדיבורה
עילג מכנה אותו בטעות יוסה, ועוד מוסיפה לכך את הסיומת
"לה"... מתעטפת בשתיקתי, נותר הפעוט ללא פתרון חידתו.
סתיו 1997
כשהיה בן כשנה וחצי, תפרתי לו בבלמונטה עצמה כיפה סגולה,
קטנה כמידת גולגלתו-הזעירה, ועליה רקמתי בעברית רהוטה:
"ילד טוב ירושלים". וכי יכולתי אחרת? בטרם צאתנו אותו ערב לבית-הכנסת
צילמתי אותם - את התינוק הישוב על-ברכי דודו הצעיר, ובידי שניהם ספר-תהילים
זערורי, מתנתי לדוד; וכן את יוסה'לה כשהכיפה החדשה
לראשו. מידי פעם אני מתבוננת בתצלומים: דוד קטן, ילד קטן ובידיהם ספר-תהילים קטנטן עוד יותר... מתוך מבחר כיפותיו
המצטבר, יש ויחבשו לראשו גם את כיפתי זו.
|
|
|
|
יוסה'לה וכיפתו הרקומה |
ילד קטן, דוד קטן |
בעבר, סימני-היכר יהודיים, כגון: כיסוי-ראש, ברית מילה, ספרי-קודש או בית-כנסת לא
נתקיימו בקרב אנוסי-פורטוגל מחמת סכנת-הנפשות. אל כל אלה שבו בבלמונטה
לאחר גיורם הרשמי, בראשית שנות התשעים של המאה העשרים. יוסה'לה
נמנה על ראשוני הנימולים עם לידתם. יתר הגברים
במשפחתו נימולו בבגרותם, בטרם הגיור. זאת ועוד: אחדים מהם נישאו מחדש לנשותיהם,
בחתונה-יהודית הפעם. לגבי חלקם היו אלה נשואיהם השלישיים
לאותן בנות-זוג: קדמו להם גם הנשואים-הסודיים המאראניים,
על מכלול מנהגיהם היפים, וגם הנשואים הבלתי-נמנעים בכנסיה. את אלה האחרונים דחו
לעתים עד לכניסת ילדי-הזוג לבית-הספר, תוך ש"חיו בחטא" עד אז, בעיני
הכומר והקהילה הנוצרית הסובבת.
סתיו 1998
למפגשנו הבא כעבור שנה, והוא כבר בן
כשנתיים וחצי, קניתי לו עפרונות צבעוניים, בשל עירנותו
וסקרנותו. ציפיתי שהוריו יעודדוהו גם הם לצייר כאן ועכשיו. אלא שהם נטו לשמור
עבורו על הצבעים עד... לכניסתו לכתה א' עוד ארבע שנים!! או-אז ביקשתים לקבל את
העפרונות, ויחד טיפסנו במעלה המדרגות בבית דודתו-הגדולה, אל שולחני הכורע תחת נטל
ספריו. שם פרסתי גליון-נייר ועוד גליון,
וכך החילונו שנינו לצייר. יוסה'לה מחקה את מעשי תוך
פטפוט עליז, והדפים מתכסים והולכים בשרבוטיו הצבעוניים, הצוברים תנופה. לולא נקטתי
כללי-זהירות, היו ציוריו מכסים גם את ספריהם של אליאס ליפינר או אנטונייטה גארסיה ואחרים, ספרים שעיסוקם האינקביזיציה והאנוסים
בפורטוגל. והידידות בינינו עולה כפורחת. יתכן שכבר אז פנה אלי בגוף-השני המנומס Vos/
Vocês במקום Tu, שהרי לא יעלה על הדעת
ולחוצפה ייחשב לו לפנות אלי מפורשות "את". מפגשינו התרחשו בשתי זירות
שונות: הראשונה, הזירה הפרטית, בית-הדודה וסביבתו, או אף ביתו-הוא, שם נהג להסתובב
די-מרושל, ולעתים זב-חוטם. הזירה השנית: הצבורית-טיקסית, כלומר: בבית-הכנסת החדש.
משך דורות לא יכלו האנוסים להתכנס
לתפילה-בצבור מחמת אימי-האינקביזיציה; אמנם בסתר הבית התפללו בע"פ
נשות-המשפחה בלבד, ואילו הגברים התייצבו אז במבואות כשומרים, מחשש לעינא בישא... בית-הכנסת-החדש
נחנך ב-4.12.1996, בדיוק במלאות חמש-מאות שנה לפרסום צו-הגירוש של היהודים
מפורטוגל, בערב חנוכה של 1496. נדבן יהודי חם-לב מימן את הקמתו כאמור, על מגרש מעזבונה של אחת "הרבניות" מקרב אנוסי-בלמונטה, וביוזמת כל יורשיה. בניין מרשים וייחודי זה, המצוייד כהלכה אך נטול עדין סממנים של עושר, החליף דירות
מגורים שהוסבו לבתי-כנסת-זמניים בעיקר בשנות-השמונים (אתר-תפילה טרומי, משפחתי
וסודי עדיין, תועד כבר ב-1974 בסרטו של רון בן-ישי,
ר' בביבליוגרפיה). כיום, כל השבים ליהדותם בגלוי, כמו-גם אחדים משאריהם (הורים,
אחים, בנים) שבחרו להתמיד בדתם-המאראנית, אבל בכל-זאת
מבקרים בבית-הכנסת של המתגיירים, עוטים הדר וקדושה עם כניסתם: הם מופיעים רחוצים
ומסורקים למשעי, במיטב מחלצותיהם, ופניהם נוהרות כמי שהשכינה שורה עליהם. כך לפחות
חשים תיירים יהודיים מזדמנים, דתיים כחילוניים, ויש ביניהם לא-מעטים המזילים דמעה
למראה.
בסוף שנות התשעים[1] הילדים והילדות אוהבים לבוא לבית-הכנסת
החדש, לצורך ושלא לצורך. חלקם באים גם בימי-חול לעת-ערבית. הם יורדים לקומת-הקרקע,
אל המרכז הקהילתי הצמוד למשרדי-הקהילה. שם הם מכינים שעורי-בית עם דודים מזדמנים
ועם בני-דודים למיניהם. יש ויצטרפו אל תפילת-הערבית המתקיימת עם או בלי מנין.
ילדים בבית-הכנסת החדש ב-1998
עם השוחט-הצעיר האהוב עליהם
הטקסים הדתיים בבית-הכנסת חביבים על
הילדים, והם מחקים אותם בדבקות ובחדוה. עבורם ועבור
הוריהם, כל המתרחש בבית-הכנסת הינו בליל של חידושים שיישמו רק לאחרונה, כיוון
שבמסורת המאראנית לא שרדו לא ספרי-תורה,
לא בית-הכנסת עצמו, לא השפה-העברית ולא
תפקידים-פולחניים גבריים כלשהם, כרב או חזן, ועוד. כיום נושאות-חן בעיניהם התפילות בעברית שרכשו, שנעימותיהן ספרדיות, מרוקאיות או
ישראליות. השיר ממורשת יהדות-ספרד"Avraham Avinu,
Padre Querido : (=אברהם אבינו, אב יקר), הפך
בתרגומו-הפורטוגלי לתפילה בפיהם; ואת נעימתו הצמידו גם לתפילות-עבריות
נוספות. תפילות אחרות הם נושאים בלחן של "ירושלים של זהב", דבר
שבודאי היה משמח את לבה של נעמי שמר, לו רק שמעה באיזו כוונה הן נאמרות.
מריחת-היין על העורף בגמר-הקידוש על היין (=מסורת-מרוקאית שקלטו מרבם הראשון).
חביבה עליהם לא פחות, והם יטריחו עצמם להרטיב גם את עורפי ביין-הקידוש.
בעת פתיחת-ההיכל והוצאת שלושת ספרי-התורה המצויים בו - הילדים מתרגשים יותר מן
המבוגרים... בעיקר גדלה שמחת-הזאטוטים בתהלוכת-הספרים סביב התיבה. אם הקורא בתורה
חביב עליהם, בין אם הוא מקומי או זר, יש ויגשו אליו,
ימשכו במכנסיו ויושיטו לו יד תוך כדי קריאתו בתורה. בשעתו מצא-חן בעיניהם במיוחד
אחד החזנים-השכירים: נמשכים אליו כאל חלת-דבש, נאחזו בו בדבוקות של שלושה-ארבעה
מכל צד... קוסמים להם גם פריסת-הידים,
וגם הנענועים-האשכנזיים תוך כדי-התפילה (=מורשת
מרכז-הרב בירושלים, שעל תלמידיהם נמנה אחד מרבניהם שגם מוצאו ממרוקו). הילדים
אוהבים את נשיקת-המזוזה וגם את הפרחת-הנשיקות
ממרום-העזרה כלפי ספר-התורה החולף למטה, והמונף
אל-על לצורך זה. ובכל אלה מגדיל לעשות יוסה'לה
חד-העין: הוא דורש זאת גם ממני! וליתר בטחון הוא מדגים לי את שמוטל עלי לעשות.
|
|
|
|
פנים בית-הכנסת הזמני הישן, |
פנים בית-הכנסת שנחנך |
ילדים מכל הגילאים משתתפים בשמחה גם
בבית בקיום-המצוות. בעבר הם נטלו חלק בקיום המצוות המאראניות
רק משעה שיכלו לסמוך עליהם שלא יפטפטו בפני זרים. אלא שמאז החשפות-האנוסים רשאים הילדים להשתתף בקיום-המצוות מגיל צעיר
ביותר. למשל: עפ"י המסורת המאראנית נהוג היה לעסוק
בנקיון-הבית לפני כיפור לא פחות מאשר לפני הפסח, כל יום מהנץ
השמש ועד לשקיעתה, אך לא מעבר לכך. גם כיום מתקיים מנהג זה, ולעתים יש לילדים חלק
בכך. אף ביישום המנהגים החדשים, של היהדות-הנורמטיבית, לא ייפקד מקומם. וכך יש להם
חלק בהחלפת כלי החמץ בכלים הכשרים לפסח, ועוד.
אפילו אל השחיטה-הכשרה בחצרות-הבתים מסתנפים הם:
הנה כמה משפחות מתכנסות בחצרה של הדודה-הגדולה לשם השחיטה. בעוד הכבשים העקודות
שוכבות רועדות על הקרקע, מחכות בבלי דעת לשוחט-השכיר הצעיר שטרם הגיע, נערכים
הגברים לעשות אתו במלאכה. הנשים מצידן חוברות אז בבית פנימה לשיחת-רעים. ואילו יוסהלֶה עובר בחצר מכבשה לרעותה, רוכן ומלטף את צמרן ברחמים
רבים, ולואט באוזניהן מילות נוחם... מעניין מה לדעתו עשוי לנחם אותן בכלל, את
המסכנות האלה... ומה איכפת לכבשה אם השחיטה כשרה או לא??
הכבשים שיוסה'לה ניחם
לפני שחיטתן ב-1996
הנה חלף עבר לו ערב-כפור, הלוא הוא כיפורָה (=Kippura) בלשון האנוסים,
והגיע בוקרו של יום-החג, ובפיהם: כיפורֶה (= Kippure). עלי לומר כי טרם
עלה בידי לוודא מספר דברים: אחד, אם המינוח המבדיל בין הערב ליום הינו משותף לכלל המאראנים ברחבי-פורטוגל (כמו כמה מתפילותיהם-הסודיות), או
שהוא מיוחד לבלמונטה; ואם הינו מיוחד להם, האם הינו
בנוי על ההבדל בין ערב ליום? (Noite=הערב הינו נקבה, בעוד שהיום=Dia, הינו זכר). ובכן, בבוקר כיפורֶה, היתה ליוסה'לה הארה המבוססת על טעות או שתים! אלא שדוקא היא פתחה לו צוהר אל מהות-היהדות: נראה היה לו שסוף-סוף
הצליח לפענח את משמעות ה- לֶה שצורף לשמו המשובש שבפי!
בעודי שקועה בקריאה במהדורה
משולשת-השפות של ספרי-התפילה, ואצבעי עוקבת אחר המלים העבריות מימין לשמאל, כל יתר
האצבעות בעזרה נעות כמובן בכיוון ההפוך, החל יוסה'לה
לקרוא בשמחה שתי מלים, עליהן חזר שוב ושוב, כארכימדס
באמבטיה, תוך שהכל מהסים אותו. וכה אמר יוסה'לה: Você lê!
Você lê! (=הינך קוראת! הינך יודעת
קרוא!). סוף-סוף השתמע לו, בטעות, שאני עוסקת בהטיית הפועל הפורטוגלי ler (=לקרוא), ובעצם אני מייחסת לו ידיעת קרוא: Yose lê! (=יוסה
קורא!). אי לזאת החל לחפש בעזרה אחר ספר לעצמו, מידי כל מי שתעתר
להפצרותיו ותוותר על ספרה למענו. לאחר דין, דברים, ודמעות מספר צלחה בידו ההחרמה.
קורן מנחת הוא מתיישב לצידי, הספר-השאול פתוח, ישר או הפוך, על ברכיו הקטנטנות,
וגם הוא עוקב באצבע צרידה אחר המלים בדף כלשהו, מימין
לשמאל, ממש כמוני... והרי גם אותיות פורטוגליות אין בכוחו לפענח עדין! אבל נעם לו
לחלוק את החוויה, את עצם טקס-הקריאה.
כיוון שהחגים והשבתות עקבו זה אחר זה
בשרשרת באותו הסתיו, הרי שבכל פעם שנפגשנו, לרבות בבית, פצח הקטנטן בקריאות
מחודשות על-בסיס מסקנותיו המוטעות:
!
Você lê! Sarica lê! - Yose lê!“!“,
משל שנינו נמנים על חוג יודעי-הקרוא, אשר על כן מצווים שנינו בקריאת
ספרינו-הקדמונים, ממש "והגית בה יומם ולילה"
בעיני הילדים חג
שמחת-התורה עולה על כל החגים, שעה שהגברים נושאים את הגווילים המקודשים על
כתף. והנשים, כיוון שקנו לאחרונה גם מנהגים אלה מן היהדות-הנורמטיבית, מיידות
מלוא-החופן סוכריות עטופות-צלופן על חתני-התורה דלמטה.
וכמו הילדים, יעוטו על המן הניתך בעוז מן השמים גם יונים לבנות, גדולות
וכבדות-תנועה - הלוא הם הגברים הבוגרים, עטופי הטליתות - השוכחים לרגע את גילם ואת
מעמדם... בתוך כל אלה יוסה'לֶה הצוהל מדדה במרץ: תחילה
במורד-המדרגות, מעזרת הנשים וממתקיה הגנוזים הישר אל
ארון-הקודש הריק, ומשם אל חתני-התורה המרקדים ואל החזן, וחוזר חלילה במעלה
המדרגות, כדי לחטט באמתחתי אחר סוכריות. לא חמוד שלי, אין לי ממתקים, לא ידעתי
מבעוד מועד שאזדקק להם, שהרי בעבר טרם סיגלתם מנהג-חדש זה.
בבית-הכנסת שם יוסה'לה
לב כי כל המתפללים אוחזים ספרים בידיהם, לרבות
הבודדים מביניהם המתקשים בקריאה, ולו גם בפורטוגלית. הן יש בעיירה כאלה החותמים על
מסמכים בטבילת-אצבע בדיו. בידי הגברים ספרים בהוצאות שונות, ואילו כמעט לכל הנשים ספרים
כחולי-כריכה מברזיל, בין אם המדובר בחומש או במחזור. בשל גילו הרך אין הוא מבין עד כמה קשה הקריאה
לנשים אלה באותם הספרים הברזילאיים: רובן מסוגלות לקרוא אך פורטוגלית בלבד. ואילו
הספרים מכילים שלוש גרסאות שונות של אותו הטקסט. ראשית: בעברית המקורית, כמובן;
ולצידה, עוד שני גלגולים של המקור: בטראנסליטרציה,
כלומר בהיגוי-העברי אמנם, אך באותיות-לטיניות מצד אחד, ומנגד: בתרגום מילולי
לפורטוגלית. הנשים עוקבות בעיקר אחר המילים העבריות הכתובות באותיות-לטיניות, אך
ברצותן להבין את הכתוב, עיניהן משוטטות גם אל תרגום-הטקסט לפורטוגלית. ובנוסף לכך,
לעתים פוזלות הן לצדדים, כדי לוודא שלא טעו בעמוד... יש וקול גברי או נשי נשמע
ברמה: 38! או: 56! אלה מי שבוטחים בעצמם ומודעים למצוקתן, ומספקים לנשים מידע
הנחוץ להן... במשך-הזמן הבחין יוסה'לֶה שגם אני שקועה
בקריאה בספר כחול-כריכה. הפעוט זכר את מצבורי-הספרים שעל שולחני בבית דודתו, לשם
עלה כדי לצייר אתי; שכן יש ומצא אותי קוראת, או מעלעלת במספר ספרים תוך כתיבה.
מכאן הסיק כנראה שיש קשר בין עובדת קריאתי בבית לבין קריאתי בספרים כחולי-הכריכה
בבית-הכנסת.
סתיו 1999
שנה מאוחר יותר, כבר כבן שלוש וחצי,
ולאחר תספורת-צי שגזמה לחלוטין את רעמת-תלתליו, ולו אח קטנטן עוד יותר, קורן גם
הוא, יוסה'לה זוכר עדין את תגלית חשיבותה של הקריאה.
ואם בביתו-הוא יתקשה לדלות ספר כדי להפגין את תובנתו זו בנוכחותי, הרי שבבית-הכנסת
רבו מצידו החרמות-הספרים בעזרה. ובאחד החגים שוב התמקם לידי, לטקס העיון-בצוותא,
ספר מופקע בידו. ותוך העברת אצבע מימין לשמאל כמוני, לאט באוזני סוד דמיוני
לחלוטין:
- את יודעת מה? אני ישן תמיד במטה עם
ספר כזה! - לחש לי והצביע על ספר-התפילה הכחול. ואני שואלת אותו שאלת-תם:
- באמת? ואיפה אתה מניח אותו, מתחת
לכרית שלך?
- מה פתאום!! - מזדעק הילד המתוק - אין
לי בכלל כרית במטה! אני הרי מרטיב עדין!!
למעשה, מרבית ספרי-התפילה נשמרים בשני
ארונות בבית-הכנסת עצמו, מול התיבה או בעזרת-הנשים. ספק אם מצוי ספר כלשהו בביתו
של יוסה'לה, ולו ספר-תפילה עברי. ובמיטתו- בוודאי שאין
כלום, פרט לו עצמו, לחלומותיו ולדמיונו. אבל ההיקש-הסיבתי, הכורך את הפסקת-ההרטבה
עם קבלת-כרית, מצא חן בעיני מאד. מסתבר שגם קשר-סיבתי הוא ענין
של גאוגרפיה! וזה נכון בבלמונטה
לא רק לגבי יוסה'לֶה. למשל:
- אמרי לי: מהי סמליותה הדתית של
אכילת-הכרוב ביהדות? - שאלה אותי חברתי, שחקרה רבות את אנוסי-בלמונטה
בטרם התגיירו כהלכה - האנוסים מרבים לאכול ירק זה דוקא
בפסח...
- לא, אנטונייטה
יקרה, המצווה-הדתית אוסרת על אכילת-חמץ, לכן אוכלים מה שאפשר. ובבלמונטה
מצאו להרבות באכילת הכרוב, כיוון שהוא מצוי. כשתרבויות שונות (היהודית או המאראנית מזה והנוצרית מזה) משיקות זו לזו, צפויים
היקשים-מוטעים כאלה למכביר, ואחד מהם נפל בחלקי.
מתחת למזרון מיטתו אצל צאצאי-האנוסים,
מצא דייר-המשנה הזר נחש מפותל, מגולף בעץ, שגודלו ככף-יד איש. בו במקום ניצת
דמיוננו-המדעי, וכבר הפכנו את כל המיטות בחפוש אחר
נחשים נוספים, לשוא! הסקנו שיש בידינו מימצא-אנתרופולוגי רב-חשיבות הקשור לאמונות מאראניות, לפולחן-סודי, או לפחות למנהג-מקומי כלשהו. ולא היא!
כך הבטיחה לי בעלת-הבית כששאלתיה על-כך באיחור של חצי-שנה. הסתבר שזהו קצהו השבור
של "מטהו של משה ההופך לנחש" שנקנה... בישראל דוקא,
כנראה מסוחרים-ערביים בעיר-העתיקה. האורנמנט מצא-חן
בעיניהם בסיורם בארץ, עד כי קנוהו גם לעצמם וגם כמתנות לנותרים בבית. אלא שהחפץ
שבביתם נשבר, ושבריו נפוצו לכל רוח. שאין קשר בין שבר-החפץ המיובא ולבין פולחנים
או מנהגי-המקום, הבטיחו לי חברים אחרים בקהילה, לרבות אלה שקבלו במתנה את
החפץ-הישראלי משאריהם. מכאן שההקש שלנו היה נמהר
ומוטעה, ועל בשרנו למדנו שגם תצפיות, ובמיוחד פרשנותן, מחייבות זהירות רבה.
האמנם? כך סברתי גם אני עד לבקורי, כעבור שנים
מעטות, במוזיאון במירנדה ד-דאור (=Miranda
do Douro), שם מצויות תלבושות ומסכות, ובהן המכילות עיצוב של... נחש
וצפרדע, כיוון שהיו אלה סמלי-פריון טרום-נוצריים, לדברי מנהל המוזיאון. במירנדה עצמה ובכל מחוז טראס-אוש-מונטש היו מצויים מאראנים רבים, עדות לכך במצבות כמו-יהודיות המצויות במוזיאון.
גם אם לא היתה זו אמונה מאראנית,
יתכן שהידע בדבר הנחש כסמל-פריון מקומי קדום, או לפחות השימוש בו, נפוצו בשעתם
דרומה עד לבלמונטה. ואולי לא, כטענת חברי-המקומיים,
שזיכו אותי בכינוי "שארלוק הולמס"
בגין התעסקותי בנחש-העץ... כמה צדק פרופ. ח"י
ירושלמי! הוא טען בכנס אודות האנוסים (באוקטובר 1998 בקאזה
דה-מטאוש שבפורטוגל), כי הבנת-התופעה דורשת ידע מקיף ואינטרדיסציפלינרי שמעטים מהמומחים בימינו יכולים להתהדר בו.
לאחר כיפורָה וכיפורֶה, שוב עומדים אנו לפתחו של חג-הסוכות. בניצוחו
של החזן-השכיר, המתפקד הפעם כפועל-בנין לכל דבר, ובעזרת אחד או שניים
מצעירי-הקהילה, הולכת ומוקמת סוכה כשרה למהדרין בגזוזטרת בית-הכנסת. בו במקום אני
לומדת מפי החזן הלכות-סוכה מהן, תוך הגשת המסמרים לעושים במלאכה, ותהייה למה בדה
הסופר היהודי-צרפתי ששמו נשכח ממני גבור בשם
"אוכל-מסמרים"... ביומיים שקדמו לכך שיתפו אותי הילדות בעבודה יצירתית
קצת יותר שיזמו בעצמן: בהכנת מגזרות-הנייר לקישוט הסוכה,
חידוש שגם הוא נרכש מהיהדות-הנורמטיבית.
|
|
|
|
קישוטי סוכה-פרטית כשרה למהדרין, 1996, |
והחוקר ד"ר ליפינר
|
המעטים שנהגו להקים סוכה הצמודה
לביתם-הם לאחר שהתגיירו, חדלו מכך. נכון שעמדו בכבוד בהקמת הסוכה וקישוטה, אלא
שפגעי מזג-האויר ריפו את ידיהם. גם מי שבעבר מצאו לפרוס
מעל סוכתם יריעות-ניילון כדי לגונן עליה, חדלו משהבינו כי בכך הם מחללים אותה.
ואילו בסוכת-בית-הכנסת כולנו מדשדשים בשלוליות-הגשם, במעילינו ובנעלים סגורות, תוך
כדי הברכות. לפעמים, כשמתבהר קצת, אחדות מן המשפחות מתכנסות בצוותא לסעודת-צהרים
בסוכה, כשהתבשילים מובאים מן הבית, ואין מי שרוחו מרוממה יותר מהם! זר לא יבין את
זאת.
סוכה לא-כשרה בגין הגשם, 1998
שמחת-התורה הגיעה! כל הילדים צוהלים ובכללם יוסה'לה החביב.
השנה, בגיל שלוש וחצי ומעלה, הוא מסיק עוד מסקנה משלו בענייני קרוא וכתוב: הוא
מסיק הפעם שקיים קשר בין גווילי-התורה המוצאים ברוב טקס מן ההיכל, לבין
ספרי-הדפדוף (בעיניו) שבידי המתקהלים בבית-הכנסת... שעה שהגברים עומסים מגילת-תורה
על-כתף, אותה הם מניפים מידי פעם לעבר העזרה למעלה, יוסה'לה
רוצה לחקות אותם! ושוב, דין, דברים ודמע בעזרה, ובין סנטרו לכתפו של יוסה'לה שוכן כבוד ספר-תפילה כחול, כאילו היה מלוא-הטנא
ביכורים. וגם הוא מרקד כאחד הגובראין היהודאין, ומניף את הספר אל-על... הקשר בין הספרים-הכרוכים
לבין גווילי-הקלף נתפסו על ידו עוד בטרם למד לפענח את סיבת-הקשר: האותיות והמלים.
ולכך כנראה תרמתי לו בבלי דעת, ע"י כינוי-החיבה הישראלי כל-כך שדבק בו: יוסה'לה, ושהוא מקשרו לפועל קָרוא.
קיץ 2000 (בספרד)
בעוד כחודש אפגוש בך שוב בבלמונטה, ילד חביב. ומה תרמה לך השנה החולפת? (כך אני כותבת מסנטנדר שבספרד ב-9.8.2000, הוא ערב ט' באב תש"ס): איך
תֵראה עכשיו, בהיותך כבן ארבע וחצי? ואיך תראה בבגרותך, יוסה'לה?
האם תמשיך לשוטט משוק לשוק במכונית-המסחרית המלאה לה מוצרי-טקסטיל כהוריך? הן כך
התפרנסו כל דורות קודמיך, צועדים אחרי חמור או פרד עמוס בסחורתם... והרי בתיכון בבלמונטה מלמדים כבר את השימוש במחשב! מה גם שרבים מבני
הקהילה מחזיקים בחנויותיהם את המכשיר לצורכי מסחר, ויש מצעירי צאצאי-האנוסים שגם
בביתם הוא מצוי, ובאמצעותו הם מתקשרים באינטרנט לעולם הרחב. והרי יש כבר בקרב
הנספחים לקהילה זו מי שהתוודעו אל והתרועעו עם צעירים-ישראליים באמצעות
הרשת-הגלובלית... עם הזמן תהפוך בלמונטה בהשקט ובבטחה
מכפר-מסורתי לחלק מן הכפר-הגלובלי. ומה יעלה בגורלך אתה? האם תתמיד בדפוסי
החיים-המסורתיים, או תבחר במסלול חדשני יותר גם אתה?
למקרא דברי עד כאן אני חשה שבמשך-הזמן
הטמעתי גם אני משהו מהתרבות-הפורטוגלית, שהרי אני מבטאת ,Saudade געגועים ליוסה'לה
ולהוויתו. ואת מוטיב-הגעגועים מגדירים הפורטוגליים
כמרכיב מהותי בהוויתם, מעין אופי-לאומי, המשתקף גם
בשירה-הפורטוגלית לסוגיה הגבוהים והעממיים... בכל מקרה, בהצלחה לך, חמוד שלי! חמש
מאות שנה חיו אבותיך משוללי ספרינו-המקודשים, כשהם מעבירים את מסורתם בעל-פה, מאם
לבת-בוגרת. ואילו אתה כבר גילית את הספר ואת חשיבות המילה-הכתובה, וכל זאת עוד
בטרם כניסתך לכתה א'! ותוך כך גילית בעצם את מהות-היהדות. שינעם לך עם-הספר, עמך
שלך!
סתיו 2000 (בבלמונטה)
המשך הדברים נכתב כבר לאחר הגיעי לבלמונטה, פורטוגל, סמוך לראש-השנה תשס"א, ולאחר פגישתי
עם יוסה'לה: היה זה בבוקר-שבת, ה-16.9.2000,
כשבית-הכנסת צפוף ומאוכלס גם ברבים מהאנוסים שטרם התגיירו. כך קורה תמיד כאשר אין
רב או חזן רשמיים. הדוד-הקטן של יוסה'לה כבר אינו קטן
כלל ועיקר: פרט לעובדה שהוא מיתמר לגובה רב, הוא עוזר לצעיר נוסף בניהול
תפילות-השבת, ככל שידם משגת. איש מהם אינו יכול לקרוא בספר-התורה עצמו. אי-לכך,
מגילת-התורה מוּצאת אמנם מן ההיכל, אך אין מסירים ממנה אפילו את המעטה, והיא
מונחת על התיבה עטופה, מחותלת וסגורה. וזאת, לאחר דין ודברים שנמשכו זמן רב
לאחרונה סביב השאלה אם מותר לפתוח ספר-תורה גם אם אין ידע לקרוא בו. לכן השניים
קוראים, כל-אחד בתורו, מהספרים התלת-לשוניים שבידיהם, מקרא ותרגום, כשידם האחת
אוחזת בספר והשנית מלטפת את הגווילים מבעד לכיסוי הרקום.
בית הכנסת החדש
בעזרה לוחשת לי דודתו-הגדולה של יוסה'לה, השמחה לקראת בואי:
- הנה יוסה'לה
נכנס עכשיו עם אמו ואחיו! - אבל... הילד אינו צוהל לקראתי כבעבר, וגם אם נרכן לקבל
נשיקה, אין הוא נושק לי בעצמו. האם שכח אותי, או בגר ומתבייש? איך להסביר את
התנכרותו אלי?
- יוסה'לה,
אני שריקה! - אני מנסה שוב את מזלי.
- באמת את שריקה? - ניצת הזיק בעיניו
התמהות, והוא מתעשת ונושק לי. מיד הוא מתמלא שמחה וכבר מספר לי, כבעבר:
- את יודעת שבבית יש לי ספר אחד... וגם
מרחו לי משחה על העקיצות! - והוא מושיט אלי שתי זרועות מנוקדות ומשוחות. ואכן, אני
נזכרת כי רב-סבו, שלחם בעוז בזבובים במחבט שנשא כשרביט-מלכות, נפטר לאחרונה
לבית-עולמו, נוחו-עדן... ובאותה הנשימה מוסיף יוסה'לה
ושואל אותי:
- ומה יש לך ברגל? - כשהוא מצביע על פלאסטר המודבק עליה.
- גם כן עקיצה, יוסה'לה.
אמו נושאת את אחיו בן השנה ורבע על
זרועותיה. גם התינוק הזה עירני ומבין- עניין כאחיו
הבכור. הראיה, כשהאם עוברת בפתח העזרה מושיט התינוק את ידו ו...נושק למזוזה! אני
מלאת התפעלות מתובנתו בגיל רך זה, אבל לאמו דעה אחרת בנידון, והיא חובטת בידו
הזעירה:
- נושקים למזוזה ביד ימין, בני, לא ביד
שמאל... יוסה'לה ניגש אל אמו, ובעוד רגע הוא שב וכיפתי
הסגולה בידו:
- נכון שאת נתת לי אותה במתנה?
- כן, יוסה'לה.
אני רקמתי לך אותה. - והוא מושיט לי את הכיפה ואת המהדק-המתכתי, בתקווה שאצליח לקבּעַ
את הכיפה לראשו. אלא שהכיפה והמהדק - אינם מסתדרים עם תספורת-הצי הקצוצה, והשעתים הבאות מספקות התעסקות מתמדת לכל הנוכחות בעזרה בחבישת
הכיפה והידוקה לראשו, מה שמוכיח ליוסה'לֶה עד כמה קשה
להיות יהודי.
כדרכו בפעמים קודמות הוא מנסה לקשור אתי
שיחה ולספר לי מהוויות-חייו. אלא שהפעם אני מתקשה להבין אותו: רק אתמול נחתתי בפורטוגל, ועלי להיתרגל
לשפה, מה גם שדיבורו הרהוט שוב אינו תינוקי יותר, והניב-ההררי המאפיין את בלמונטה ניכר בו כבר, דבר שגם אנשי ליסבון מתקשים לפענח...
הלוואי ואתבדה, יוסה'לה, האם חיבתנו-ההדדית תישאר בקרוב
בגדר זכרון נפלא, שיהיה קשור אצלך בין השאר גם בחווית הקריאה? לכשתגדל ותלמד קצת עברית, תצליח לבטח לפענח את
שרקמתי בשעתו על כיפתך: "ילד טוב, ירושלים".
נ.ב: בבואכם לבלמונטה
אל תחפשו את יוֹסֶה'לֶה בבקשה! צאצאי-האנוסים,
ממש כמונו, הינם אנשים דיסקרטיים המואסים בחשיפת חייהם-הפרטיים. אם יישאלו ברחוב
למוצאם, יש ויכחישו כל קשר למאראניות; ומרבית מכניסי-האורחים
מביניהם עשויים להימנות דוקא על החיים בשולי-הקהילה.
מאותו הטעם הוסב גם שמו של הילד. עם זאת, כל העובדות שרירות וקיימות. תוכלו לפגוש
אותם בבית-הכנסת החדש. בכניסה אליו מוצב העתק מכתובת עברית, שנחקקה באבן-הכרכוב של
בית-הכנסת העתיק מ-1297 במקום, זה שהוסב מאוחר יותר לכנסיה ונחרב עם הזמן:
"וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ" (חבקוק ב', 20).
© כל הזכויות שמורות לשרה מולכו, 2000.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה
שלי - www.mybelmonte.com
מנהג זה השתנה עם הזמן, וב-2005 כבר לא שרד.