נוצות, מלאכים, סולמות - דברים שבקדושה
שרה מולכו
2001
(ניתוח רשמים וממצאים)
6. שבעה דיוקנאות
מבני-האנוסים והקשרם התאורטי
בלמונטה משופעת בקשתות-בענן לרוב, יחסית
לישראל. למסקנה זו הגעתי בבקורי הראשון בסתיו 1994, ומסכימים אתי גם הרב-הישראלי
ש.ס. שבכאן ואשתו. מחדרי הפונה מערבה ב"בלסול" Hotel
Belsol=)), אני
עוקבת אחרי קשת נוספת, ומגלה לראשונה בחיי כי קו-האופק איננו גבולה התחתון, כפי
שדימיתי תמיד בארץ. איזו הפתעה! בירושלים או בת"א, כלומר: בארץ, סברתי כי
שולי-הקשתות משיקים לאופק, או נחבאים מאחורי קו-המיתאר של כדור-הארץ: הרים, ים, או
גגות-העיר. עכשיו מתחוור לי שלהפך! השוליים-הצבעוניים גולשים כאן מעדנות, במורד
רכס-הכוכב (=
(Serra de Estrelaאל הנהר זזרה (=Rio
Zezere)
שלמרגלותיו. כבמכחול טבול בצבעי-מים נמרחים הצבעים הרכים על-פני המדרון, מן השמים
ועד לשפת-הנהר, וכל דבר המונח על צלע-ההר, בתים ועצים או צאן ובקר, מחותלים עכשיו
בצעיף בגוני-המינסרה.
מבט למערב:
הקשת הגולשת אל קידמת-האופק,
במורדות רכס-האסטרלה, 1994
בזזרה נוהגים אנוסי-בלמונטה לדשדש בכל-פסח (=עפ"י מניינם-המאראני) ברוב-טקס ובסודיות
מוחלטת, כדי לחצות את ים-סוף, כשהם חובטים במים
בענפי-הזית שבידיהם, כמשה רבנו במטהו[1]. אחד המתגיירים-החדשים של ראשית
שנות-התשעים, ריקארד ואז'-נונש[2], ניסה לחדש משהו ב-1996 בענין
החצייה-המסורתית של הזזרה: בצהרים שלמחרת הסדר שאירגן הרבינ הישראלי לכשמונים איש
מהקהילה, בו ריקארדו ישב מולי בשולחן-הסדר, וחגג
את הפסח במועדו וכהלכה במאכל ובמשתה, נתקל הרב
ברחוב בשכנו דנן והנה הוא חומק לו לכיוון ביתו, בנסותו להסתיר מעיני-הרב את
צרור-הענפים שאחז מאחורי-גבו. וכך הווה שלאחר שיחה-קצרה ביניהם נאלץ היהודי-החדש
להזמין את רבו לצפות בטקס-המאראני. תחילה יצר ריקארדו, באמצעות צינור-השקייה זורם,
שלולית-ענקית בגן-ביתו הנשקף לרחוב, על-תקן ים-סוף, כנדרש במסורת-המאראנית.[3]
את השלולית הדלוחה הזו חצו הוא ואשתו בייליניה (=צורן-ההקטנה של בלה/איזבל, המכונה
כך למרות היותה בגיל-העמידה) במו-רגליהם, מבוססים בבוץ ומצליפים מסורתית
בענפי-הזית, אבל שלא כבעבר - קבל עם ועדה.[4] לא שמעתי שהוא עצמו, או מישהו אחר, חזרו
על-כך בהזדמנויות נוספות.
ואילו עכשיו, מול הקשת המרהיבה של 1994,
אני שולפת מצלמה ומנסה להנציח את מיסוך-המדרון המשתפל אל הזזרה בגוני-הקשת
השקופים. ואמנם בתצלום שבכאן ניתן להבחין במעומעם בצביעתו של צלע-ההר מבעד לקשת.
מאז, בימים מחותלי-ערפל, ראיתי בכל פינה בבלמונטה, בין אם ממרומי-הקשטלו (=המבצר)
או על אם-הדרך, עוד קשתות המשתפלות לעמקים, וגם בהן נשקף הנוף מבעד
למינסרה-העדינה. לא נעדרו קשתות משתפלות לרוב גם מעל לבית-הכנסת
ההולך ונבנה לאורכה של שנת 1996, והפעם בהשקיפי מזרחה מהמרפסת שבדירתי השכורה
ב"ז'ודריה",[5] כשצפיתי בהקמתו. ובכל זאת, ב-1977 לרוב
העדפתי להשקיף מערבה, שכן מידי ערב בערבו הצטרפה אל המראות משובבי-הנפש האלה גם
ראות נהדרת של כוכב-השביט האלי.
מבט למזרח, הפעם ללא-קשת:
בית-הכנסת-החדש בבנייתו
והרבנית מ"ס מישראל, 1996
מזה חמש-מאות שנה ועד עצם היום הזה, גם
לאחר שרובם התגיירו, האווירה בקרב צאצאי-המאראנים בבלמונטה היא כזו, שהם עדין
מצפים בכל רגע לנס. הליכות-היומיום שלהם מביאות בחשבון נוכחות-מתמדת של מלאכים
לסוגיהם, שלדעתם מציב האל כדי להשגיח ולגונן עליהם, לרוב לבקשתם-הם.
יש וייתלו את מנהגם שלא לצאת מהבית
ביום-כפור (שהרי בהעדר בית-הכנסת בהוויה-המאראנית, הבית הוא אתר-ההתייחדות
עם האלהים) בחששם שמא יעייפו בטיוליהם את "המלאך השומר עליהם"
ביום-קדוש זה דוקא.[6] כך גם בשנים הראשונות לאחר גיורם, היו
נשארים בבית-כנסת לאורך כל יום-הכפור, בפיהם: כיפורֶה (=Kipure). וגם עלי ניסו
להחיל את איסור-היציאה החוצה... בנוכחות שמיימית זו וברגישותה הרבה ינמקו את
הסתייגותם מהצטרפות-זרים לטקסיהם. וזאת, מכיוון שיש בכוחו של הזר להביך את המלאכים
היורדים, או חלילה להפריע לביצועיהם, המחייבים ריכוז-מלא הן מצד הנשים-המתפללות
והן מצד הישויות הבלתי-נראות הנענות לקריאתן. כך
פירשו בפני את הסודיות של פולחן חנוכת-הבית
למשל, ונראה שהסבר זה עצמו הוא שעמד בסוף שנות השמונים מאחורי סרובם-הראשוני
לבקשתו של פרדריק ברנר להסריט את הטקס-המאראני
של אפיית-המצות. רק לאחר שהובטח להם מפורשות שההסרטה תופסק לאלתר אם בעלת-הבית
תרגיש "שהיא נאלצת לבקש מאתנו לצאת", חזרו בהם והתרצו להסרטה, וגם זאת
רק משהובטח להם מראש "שלא נכעס", אם וכאשר יתפנו.[7]
המאראנים מורגלים איפוא לפנות
לעולמות-העליונים בכל עת, בתפילותיהם-היומיומיות או באלה המיוחדות שנוסחו לרגל כל
קושי ומצוקה הנקרים בדרכם. והם יעשו זאת אם ישירות לאל,
או בפניה לשליחיו, המלאכים
השונים, ולפעמים תוך פניה-ישירה למתווכים, בגוף-שני (דבר
שביהדות-הנורמטיבית, הרבנית או ההלכתית, אינו קיים כמעט, הגם שהם מוזכרים
בתפילותינו בגוף-שלישי). כמעט כל ארוע בחייהם מכוסה ע"י תפילות מיוחדות; אפילו לעת הישמע צלצול-השעון, או רעם
מתגלגל, קיימת אצלם תפילה. בשני מקרים הללו הפניה הינה ישירות לאל.[8] וידוע לי כי חלקן של התפילות-הנקודתיות הללו טרם-פורסם, אף-כי נרשמו במועדו
מפי האנוסים, מתוך הכבוד שרוחשים חוקרים כדוד קאנלו
לערך-הסודיות היקר בעיני נחקריהם-חבריהם.
יש והפניה אל המלאכים,
ישירה ובגוף שני, מופנית ע"י המאראנים אל מלאכים
באופן כללי: -
“Anjos benditos, profetas,
patriarcas, monarcas deante do Senhor...”
"מלאכים
ברוכים, נביאים, אבות, מלכים ישמשו נא לפני האדון..."[9]
אך לעתים קרובות הפניה הינה דוקא אל המלאכים-הפרטיים, כמו המלאך
השומר עלי: -
"Anjo da minha
guarda
não te apartes de mim.
O
Senhor te dê bons dias
e tu anjo mos daras a mim.
Anjo da minha guarda,
anjo bem aventurado,
te peco e rogo,
que o Senhor me livre do pecado.”
"המלאך השומר עלי,
אל
תסור ממני.
יתן
לך האל ימים טובים
ואתה,
מלאך, תמסרם לי.
המלאך
השומר עלי,
מלאך
ששפר חלקו
אני
מבקש/ת ומתחנן/נת לפניך
שהאל
יחלצני מחטא".[10]
או:
"Anjo da minha guarda,
anjo, estas tu por ai?
O
Senhor te dê boas tardes
e tu anjo das-mas a mim.
Anjos
que o Senhor me deu
para a minha guia
e para a minha companhia…”
"המלאך השומר עלי,
מלאך,
האם אתה שם?
יתן
לך האל ערבים טובים
ואתה,
מלאך, תמסרם לי.
מלאכים
שהאל הפקיד עלי
כדי
להנחותני
וכדי
לארוח לי לחברה..."[11]
ולפעמים, הפניה נעשית אל מלאכים-ידוענים (="סלבריטיס"), ששמעם
ותיפקודיהם-המיוחדים נישאים בפי-כל, כמו המלאך רפאל
הקדוש, החביב עליהם, ואשר אל כישוריו המיוחדים התוודעו בעיקר באמצעות הספר-החיצוני
טוביה, המופיע לצד הברית-החדשה בביבליה הנוצרית: -
“Anjo S. Rafael bendito, que
assistes ao meo Senhor,
peco-te anjo bendito, sendo omeo advogado,
faze-me esse favor, sendo o meo amparo fiel,
para pedires e rogares ao grande Deus de Israel,
que me guarde a mim e todas as minhas pressas e
nececssidades…”
"המלאך
רפאל הקדוש והברוך, אתה העומד לפני אלוהי,
אני
מבקש[12]
ממך מלאך ברוך, שתהיה למליץ-יושר עלי,
עשה
עמי אות זה לטובה, והייה לי למגן נאמן,
כדי
שתבקש ותחנן את אלוהי ישראל הגדול
שישמרני,
אותי ואת כל צרכי היום-יום שלי..."[13]
בעיני צאצאי-האנוסים בבלמונטה, הציפיה
בכל רגע להופעתם של שרפים וכרובים המאכלסים
את תפילותיהם היפות שייכת לעולם-המציאות, וקיומם כלל אינו מוטל בספק. גם הגיור
מראשית שנות התשעים לא שינה דבר בצפי הזה. [14]כך או
כך, את המינוח שרפים וכרובים שמעתי
במו-אזני בתפילות-סודיות, בהן שיתפוני בטובן
מטרוניתות-מאראניות מבוגרות שלא התגיירו. היה זה בביתה של מריה-פרננדה רודריגו,
במהלך הכנת "הפתילות הקדושות והמבורכות"
לנרות-הנשמה שיש להדליק בערב-כפור (בפיהן Kipura-Noite = כפורָה). תפילה דומה, אך במפורש לא זהה, מתועדת אצל שווארץ: -
“…Anjos, archanjos, serafis, cherubins,
patriarchas, monarchas…”
"...מלאכים,
מלאכי-השרת, שרפים, כרובים, אבות, מלכים..."[15]
כאמור, אין זו התפילה ששמעתי אני
תוך הכנת-הפתילות. אך בכל התפילות שחוקרים שונים שמעו בזמנים שונים מפיהן של איזשהן
מטרוניתות, תמיד קיים מידרג כזה או אחר של הישויות-הארציות, והשמיימיות לא
פחות.
בפולחן-הביתי הסודי והארוך, בו נכחתי עם
אשת-הרב אצל מריה-פרננדה בכל-אחת מהשנים 1994-1995, התקהלו גם אחותה אנה
ואחייניותיה, כולן מאראניות שלא התגיירו, וכן בתה של מריה-פרננדה, הלוא היא
בייליניה מכרתנו. זו אמנם התגיירה, אך בכל-זאת באה כמקובל לסייע לאמה בהכנות
המקודשות. הטקס מיועד לנשים בלבד, כמסתבר. במהלכו היה על הגברים (להוציא
מקרים של זקנה מופלגת או חולי) לגונן עלינו מחוץ-לבית.
- תוכלי להראות צילומים אלה (הדגמות לרוב
בפרק זה, וגם באחרים), אם תרצי, רק בישראל, ואפילו לטלביזיה הישראלית, אך לא
לעתונות ולתחנות-טלביזיה זרות! - כך משביעה אותי מריה-פרננדה, וברצינות-רבה. וזאת,
כיוון שבעבר הלוא-רחוק, בשנות-השמונים, סבלו אחדים מאנוסי-בלמונטה בעקבות זיהויים
בסרט אודותיהם, כשהוצג ברחבי-אירופה. למושגי הכפר-הגלובלי של סוף המאה-העשרים,
לאפשרות-ההעתקה והשכפול, או להסכמי-חליפין בין תחנות-שידור, כמובן אין בעלת-הבית
מודעת. ובכן, מריה-פרננדה חביבתי, הנה אני מקיימת את הבטחתי לך! אפילו בפרסום
בתוככי ארץ-ישראל אני מסתירה את זהותכן אם באמצעות שמות-בדויים, ואם בהסוואת
פני-הנוכחות בצילומים. וראי בכך אות לתודתי הרבה על הכנסת-האורחים רחבת-הלב שנהגת
כלפי, הזרה לך, שעה שהכנסת אותי תחת כנפיך. אמנם לא תמיד זכרת שאני ישראלית
(לפעמים חשבת שאני מספרד, ולא מירושלים), אבל תמיד מצאת לנכון להגדירני: משלנו,
מהמשפחה (כלומר: יהודיה כשרה, כמאראנים עצמם).
הטקס הזה של הכנת
הפתילות אמנם מקדים בכמה ימים את היום-הקדוש
עצמו,[16]
אבל מועדו שונה ממשפחה למשפחה. מרבית התפילות נאמרות 73
פעמים עבור כל פתילה, ומספר הפתילות מוכפל במספר בני-המשפחה החיים והמתים
שיש להזכיר. התמשכותו של הטקס מוסברת, לפיכך, בשיפעת-התפילות הזו. אמנם יש גם ברכות-קצרות אחדות, שנהוג לשנן כל אחת מהן 3 או 5 או 7
פעמים.[17]
בטקס המאראני בו צפיתי, לשם חזרה על התפילות-הקצרות שנהגו אך בכפולות של 7-3 פעמים
בלבד, הנשים נעזרו בכיפוף אצבעות-היד בספירה. לא כן בספירה-המירבית, בת 73 הפעמים. זו הצריכה
הערכות-מוקדמת, שכללה הצבת שתי-קערות קטנות על השולחן, כשהאחת מכילה גרגירי-חומוס
למכביר, הצונחים אחד-אחד בנקישה מצלצלת לקערה השניה, בתום כל אחת מ-73 החזרות. ההסבר של הנשים-המאראניות למספר 73 הוא: הרי זהו מספר שמותיו
של האלהים, כנאמר גם בתפילותיהן. ולא היא! ביהדות-הנורמטיבית מקובל
שמספר שמות-האלהים אינו עולה על 72 שמות שונים.[18]
|
|
|
|
ספירה באמצעות אצבעות-היד |
ספירה באמצעות גרגרי-החומוס |
באותה התפילה שנהגו לחזור עליה
בכפולה-המירבית של 73, השרפים והכרובים
שובצו בראש-הטקסט, במידרג היורד מן האל עצמו, שאך מעט-מזעיר משמותיו הוזכרו, לרבות
אדונָי, המלה העברית היחידה ששרדה
אצלם בברור, דרך המלאכים לדרגותיהם, ועד לבני-האנוש לדרגותיהם-הם: אבות, מלכים
וגו' (האמנם "אין מורידים בקודש"?). לצערי, לא יכולתי להקליט או לרשום
באותו מעמד את התפילות ששמעתי. כאמור הורשיתי באורח חריג לצלם את שני-הטקסים,
והסתפקתי בכך, כדי שלא להכביד על ידידי-המאראנים, המוטרדים נואשות מנוכחות זרים
המתערבים בקהל-מלאכיהם, ואולי גם בקהל "הנשמות-הקטנות" השקופות שבקיומן
האמינו.[19]
זכור לנו שמיד לאחר האל עצמו, צויין המלאך רפאל
בשמו המלא, ואחריו גם הכרובים והשרפים
בנפרד. בהמשך המידרג הופיעו הנביאים בראש
בני-התמותה (מקומם לא נפקד הפעם), ובעקבותיהם, ברצף משתפל ויורד,
בני-התמותה בעלי-התפקידים דלעיל.
|
|
|
שני שלבים שונים בטקס הארוך של הכנת הפתילות
הקדושות והמבורכות, 1994
כמה ימים לאחר הטקס ב-1995 הרב, אשתו
ואני נסינו לשחזר עם בייליניה את התפילות בכפולות המירביות. אלו התפילות שזו שיננה
כל חייה מידי שנה בשנה בבית-אמה. אך בהשוואה למה ששמענו אשת-הרב ואני חזור ושמוע
בשתי-השנים 1994-1995, ולמרות רצונה הטוב, זכרונה של הבת, שהיתה כאמור
בגיל-העמידה, לקה בחסר-רב. ברישום מפיה, שריקרדו בעלה העלה במו-ידיו על הכתב לנגד
עינינו (ר' להלן), אין כדי לשקף את ששתינו שמענו במו-אוזנינו! ואילו הבעל
לא יכול היה לעזור בשחזור, כיוון שתפקידו מאז ומתמיד היה לשמור כמובן על המתפללות
מחוץ-לבית; דבר שב-1994 עשה ממושבו התמים-כביכול בבית-הקפה שבקומה התחתונה,
וב-1995 ממפעלו, ובאמצעות הפלאפון, חידוש שהגיע לבלמונטה אז. כשלון נסיון-השיחזור
של התפילה היפה והמרגשת הזו המחיש לי באחת את הבעייתיות של העברת-מורשת בעל-פה
בלבד, ואת חשיבות הפונקציה של השינון פעמים רבות כל-כך. הדבר נועד לוודא
שהבנות תזכורנה לאורך השנים את טקסט-התפילות הארוכות ו/או החשובות במיוחד. ואילו
תפילות קצרות יותר אפשר כמובן לומר מספר פעמים קטן יותר, מבלי לחשוש שזכרון-הבנות
יבגוד בהן.
מסמך: כתב-ידו של ריקארדו ואז'-נונש
בנסיון-שיחזור (הלוקה בחסר) של תפילת-אשתו בייליניה
|
|
|
לאור כל זאת, נראה לי לפעמים כי המלאכים
מצטופפים לעשרותיהם סביבי, על כל צעד ושעל ברחובות-ה"ז'ודריה", שקופים כמובן,
אבל לבטח קיימים. נניח, המלאכים השומרים
על חברי-האישיים, השרויים ממש בכפיפה אחת אתי... יש ואני חוששת שעוד ארמוס חלילה
את בהונות-רגליהם... מה הפלא שבאווירה-מאראנית זו, לעתים אני מדמה בנפשי כי ברצותם
להענות לזימון-דחוף מבלמונטה, אין המלאכים
נזדקקים כביכול ל"סולם-יעקב", או לכל אמצעי-תעבורה תנ"כי/שמיימי
אחר: ביכולתם להחליק ממרומים הישר אל תוך עולמנו על-גבי... צבעי-הקשת, כמו ה-bombeiros
(=כבאים) המיומנים, שנוכחותם כל כך בולטת לעין, ובעיקר לאוזן, באזורים-הכפריים
כבלמונטה (כל זאת, אם גם בפורטוגל הכבאים אכן משתלשלים, כבסרטים-האמריקאים...
מעמודי-הגלישה בתחנותיהם). מה שבטוח הוא שזמינות-הקשתות גבוהה-למדי בשמי-בלמונטה;
ובכל-מקרה, נראה לי שתדירותן והבטחון בהופעתן עולים לפעמים מעט-יותר על אלה של
הגעת-האוטובוסים הבין-כפריים, להם אנו, בני-התמותה שלא הגבהנו עוף, זקוקים לשם
תעבורה. ויש להודות שגם שרות-האוטובוסים משתפר כאן מאד לאחרונה.
בעבר היה נהוג לקרוע את הפשתן לפתילות,
ולא לחתוך בכלי-חד
בסתיו 1994 ישבתי בבר-המלון בחברותא עם
חוקרת אנוסי-בלמונטה, מריה-אנטונייטה גארסיה
ובעלה, שעד לאחרונה היה ראש-העירייה במקום, ברציפות למעלה מאחת-עשרה שנה. ושוב
כולנו השקפנו מערבה אל נוף-הקדומים. היה זה לאחר שעיינתי בספרה מ-1993 אודות
המאראנים, בו היא מכסה בעיקר את התקופה לאחר שגילו ב-1917 מפי שווארץ כי אין הם אחרוני-היהודים, אלא קיים
עולם-שלם של יהדות (=נורמטיבית) מלבדם. בספרה היא מתעדת את ראשית גישושיהם כלפי
יהדות זו, לאחר ימיו של שווארץ בבלמונטה. למעשה
היה זה הספר הראשון שקראתי מעולם בפורטוגלית, בטרם רכישתו של מילון פורטוגלי/עברי,
כיוון ששם ממילא אין למוצאו! בסקרנותי למקרא-הדברים התגברתי בדרכים שונות על
מכשולים-לשוניים רבים, ורציתי לקבל אישור מפי החוקרת על אחדים מממצאיה. בין השאר
שאלתי אותה אודות העוף המכונה בספרה Ave
de Pena,
שהמאראנים נהגו לאכול לדבריה בתום יום-הכפורים ובהזדמנות חגיגית נוספת. ואני
שואלת:
- מהו אותו Ave de Pena? האם הוא בגדר עופות-המאכל המקובלים, כתרנגולת או אווז? או שהוא
עוף מיוחד, נניח: חסידה, ברבור או טווס וכדו'? האם אכלת אותו פעם?
- אינני יודעת מהו עוף זה. - עונה לי מי
שלימים תהיה חברתי.
- את כותבת עליו, אך לא ראית אותו מתבשל
בקדירותיהם?
- לא. - עונה היא - הם רק סיפרו לי
עליו. לא הצלחתי לזהות אותו, לא בראיונות בעל-פה ולא הלכה למעשה! - וזאת למרות
שאלותיה החוזרות ולמרות קרבתה הרבה אליהם.
מאחר שאז טרם התיידדתי עם האנוסים, גם
אני לא יכולתי לדעת מהו. לימים, לא רק שטעמתי ממנו, גם קבלתיו במתנה מאיזאבל לכבוד
החגים, שחוט, מרוט ומוקפא. בשעתו סופר לי שפרט לעניינה-המחקרי במאראנים,
מוצאה-הרחוק של אנטונייטה הינו מקירבם, ואם אינני טועה "מכל ארבע-צלעותיה",
כלומר: מצד כל ארבעת סביה וסבותיה.[20] לכן הרשיתי לעצמי להעלות השערה משלי באזני
בני-הזוג גארסיה בבר-המלון: -
- האם שמעתם אי-פעם על מנהג הקשור ב"תרנגול-כפרות"?
- לא! - תמהו השנים - עוף זה מהו?
הסברתי שזהו פולחן-יהודי עתיק בן מאות
בשנים, בו נהוג לשחוט תרנגול/ת לקראת כפור בטקס
שעניינו חרטה על חטאים-אישיים המצטברים במשך השנה, וכפרה עליהם
על-ידי הקרבה של "נפש תחת נפש", כשעוונן של הבריות מוסב אל העופות. לכן
אומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי".
ואת העוף הזה מבשלים לאחר הפולחן, לסעודות סביב הצום. ובכן, הקשיתי בפניהם,
השורש-הלטיני של ענישה, סבל, חרטה וכפרה, קרוב כל-כך ל-Pena, ר'
Penitência וגו', היתכן שהוא מתקשר לעוף המוזכר כאן? שאלתי
עוררה ענין, אך נותרה פתוחה...
מה שחברי-החדשים שכחו לומר לי באותו
מעמד, אך מאוחר יותר שמעתי בישראל מפי ידיד-פורטוגלי, עוד בטרם הספקתי לרכוש מילון
דו-לשוני הוא: כי בפורטוגלית המלה Pena משמעותה גם, בפשטות-רבה: נוצה. והמילון הנרכש מפרט
את המשמעויות השונות: -
"נוצה // עונש // סבל // עצבות"
היכולה עובדה זו לשמוט מכל וכל ובאחת את
השטיח מתחת להשערתי אודות תרנגול-הכפרות? לא
בהכרח! נדרשו לי תצפיות רצופות ושאלות-ישירות שהופנו אל מי שנעשו לאחר מכן לידידי
וידידותי המאראנים, הן בבלמונטה והן בטראס-אוש-מונטש, כדי לאשש ולו במקצת את
ההשערה הנדונה.
תחילה התברר לי מפי בעלות-הבית השונות
שהיו לי שזהו כל עוף-מאכל, ולא זן מיוחד. אבל, מעצם הגדרת-העוף,
הנוצות הרי בלתי-נמנעות! ואם-כך, במה יחודו של המינוח? הרי בעצם: -
עוף-נוצה = כל-עוף = (סתם) עוף.
אין המלה, במובן "נוצה",
מוסיפה שום מידע, ממיין או אחר. לא-כן הוא אם המלה Pena מופיעה במשמעויותיה הנוספות.
כיום נראה לי כי המינוח קשור אצלם במועד-אכילתו: שהרי עוף-המאכל הסתמי הזה
נאכל לפי גארסיה עצמה בארוחה שלאחר צום-הכפורים (עמ' 74), וכן לקראת חג-הפסח המתקרב (עמ' 79). כלומר: סביב שני החגים-היהודיים החשובים ביותר, שנשמרו בסוד,
כשאכילת-העוף מחליפה למעשה את אכילת-החזיר. ואין זה ייחודי לאנוסי-בלמונטה; מאוחר
יותר אישרו בפני גם מאראנים מחוץ-לבלמונטה שהם נוהגים כך (לענין ההקבלה שיצרו
האנוסים בין שני-החגים האלה, ר' להלן).
סביר להניח כי "עוף-הנוצה"
כשם סתמי-כביכול, עשוי להצפין את הפולחן-היהודי
שהיה נפוץ ביותר גם באיבריה משך מאות בשנים בטרם האינוס של 1391 ואח"כ 1492
בספרד, ובפורטוגל מאז 1497, כפי שמוכיח לפחות איזכורו ע"י הרשב"א,
כשאחריו גם יוסף קארו קושר לו הקשרים-קבליים. אם אכן קיימו פולחן זה בבלמונטה,
בודאי שבתוקף-הנסיבות הוצרכו להצניעו לאחר האינוס, עד ש(כמעט) שכחו את תכליתו. אבל
את מועד-אכילתו של תרנגול-הכפרות זכרו גם
זכרו!
השערתי היא איפוא, שאולי קיימת למונח Pena,
הנוצה הסתמית כביכול, משמעות אזוטרית סמויה, למביני-דבר בלבד, הנובעת
מיתר-המשמעויות של אותה המלה. יתכן שהיתה זו עוד אחת מהדרכים החכמות של האמהות
לנסות להעביר בביטחה מאם לבת, ובעל-פה לאורך-הדורות, מסורות-אסורות במסווה-תמים;
ובדורות האחרונים - מחמת השכחה-המצטברת - אפילו בבלי-דעת. בדרך אסוציאטיבית דומה
הוסב כנראה גם יום-הכפור ל-Dia puro (=יום טהור), אחד
משמותיו בפורטוגלית.
פתגמים ומשחקי-לשון שימשו עזרים להנצחת-המסורת.
יש להניח כי בתרבות שבעל-פה שנכפתה עליהם, כשם שיש פונקציה-דידאקטית לחזרות
המרובות על תפילה-חשובה נתונה, כך יש משמעות-דידאקטית למחבואים שנאלצו להמציא,
ושרק חלקם היו לשוניים. שהרי מסכות ותחפושות מגוונות לרוב היו לחם-חוקם של
האנוסים. באמצעות התחבולות של שירים-קצביים ו/או מחורזים, ו/או בעלי לחנים-קליטים,
הצפינו האנוסים תפילות ועיקרי-אמונה יהודיים שהיה
צורך לשנן ולזכור בפורטוגלית (כמו: עשרת-הדברות,
תפילות-השחרית, ברכת-המזון, תפילת-דניאל, שירת עקידת-יצחק, שיר-המים לפסח,
ועוד ועוד). הנעימה, הקצב והחרוז מקלים על תהליך-הלימוד בעל-פה.
הרמת הידים כלפי שמיא בתפילה, 1994
לא רק תקשורת-מילולית, אלא גם שפת-הגוף במהלך-התפילות מילאה פונקציה בהיזכרות. מחוות-הידים בעת התפילה יכלו לעזור בשיחזור התפילה
וזכירתה. לדוגמה: כשנסתה בייליניה לשחזר בביתו של הרב
את תפילות של הכנת-הפתילות המקודשות מפי אמה
מריה-פרננדה, הניחה אוטומטית את יד-ימינה על שתי עיניה!
זוהי אמנם תנוחת-יד נכונה לתפילה, אך דא עקא שהיא שייכת לתפילות-מאראניות אחרות!
למשל: לתפילת-ערבית, הנישאת תוך הסתרת-העינים ופנייה-מזרחה, שאותה ראיתי לחוף-הזזרה,
לקראת סיום הפיקניק-המסורתי של הפסח.[21]
מנגד, התנועה המתאימה למכפלה פי 73 הברכות הנוגעות לפתילות הינה מחווה אחרת, של הגבהת-הידים
והמבט כלפי-שמיא, בנוסח ציורי "האשה האוראנטית" בקטקומבות של
הנצרות-הקדומה ברומא. מכל מקום, גם אותה שפת-הגוף יכולה לעזור לזכרון, וגם היא
אמצעי-דידקטי בהוראה, כידוע לכל מחנך של הגיל הרך.
בשובי ארצה הזדמן לי לשאול,
ב-4.10.1994, את יוסף דן, פרופסור הבקי במסתרי מחשבת-ישראל לדורותיה: -
- מהי משמעותו של המספר 73 (=ע"ג) ביהדות? הרי בכל מקרה אין זה מספר
שמותיו של האלהים![22]
- זוהי הגימטריה של המלה חכמה. -
השיב לי מיניה וביה. כן טען שעם העלמם של ספרי-הדת מחמת האינקביזיציה, דועכת
חשיבותם וסמכותם של הגברים, שנבעה מלימוד-התורה נוסח "והגית בה". ובמקביל, כאילו מדובר בחוק
הכלים-השלובים, תעלה חשיבותן של הנשים בדת-היהודית, בגין מצוות-העשה הביתיות החלות דוקא עליהן. כך: חינוך הדור-הבא (=כאן: בעיקר חינוך-הבנות, אך לא
רק הן), או קיום מצוות-הנקיון והמטבח-היהודי,
וכדו', מוטלים עליהן. ואכן שיטות-ההצפנה, כמו גם השיטות-הדידאקטיות של נשים-כפריות
אלה, שתמימות-אמונתן כל-כך נוגעת-ללב, מוכיחות חכמה רבה.
ומה שחו לי אחדים מבני קהילת-בלמונטה?
היה זה לקראת עשרת ימי-התשובה בשנת 2000, לאחר הסיוד בבית-הכנסת-החדש על שלוש-קומותיו,
תוך ששטפו וקירצפו ברוב-עמל ובחשק-גדול את הרצפה והמושבים, בעוד השטיחים שנוקו כבר
פרוסים בחוץ לייבוש. לדבריהם, שני החגים, הכפור והפסח, קדושים בעיניהם באותה המדה.
או כפי שניסח זאת באותו מעמד אחד מפעיליהם:
- הנכון הוא שגם הנקיון-של-פסח חשוב ודורש מאמץ כמעט כמו הנקיון-של-כפור...
המאראנים, גברים ונשים כאחד, קידשו את פולחני-הנקיון היהודיים שלהם, לרבות אלה שלכבוד שבת. הדבר ניכר למשל בכך שבטרם הגיור של שנות התשעים
נעדרו מפתיחת הכנס הבין-לאומי לחקר ההסטוריה של ה'בייראס' ושל יהודי חצי-האי, בעיר
טראנקוזו שמצפון להם. הכנס החל ביום שישי ה-13.11.1987. ההסבר להעדרות ניתן בזו
הלשון: ביום תחילת-הכנס, יום שישי, היה עליהם לדאוג לפולחניהם החשובים, כחובת
נקיון-הבית והדלקת הנרות לכבוד שבת. לכן נאלצו לדחות את בואם ביום אחד,
ו...נסעו לטרנקוזו... למחרת, כלומר: בשבת-עצמה!!
וכך, כשלושים מבין המאראנים שבבלמונטה נסעו צפונה, ברכב שעירית-בלמונטה הקצתה להם,
ביום-הקדוש עצמו...[23] בפעם אחרת מצאו להסביר: "ביום ו' איננו
יוצאים. עלינו לסדר את הבית מקצה לקצה... הכל צריך להיות נקי למשעי... ".[24]
האין זאת שעיקר וטפל התערבבו לפעמים בעיניהם? לא שבת
המלכה ושמירתה נתקדשו בעיניהם אז, אלא דוקא מצוות-העשה שבטרם השבת ולכבודה,
על קיומן אסור היה להם לוותר![25]
ניתן לומר, שגם החולין הפכו לקדושה
תודות לאינקביזציה. שהרי ענְשו את האנוסים והעלום על-המוקד לאו דוקא בגין אמונה-שבלב הסותרת את הנצרות, שלא תמיד נקל להוכיחה,
אלא בעיקר בגין דפוסי התנהגותם: קיום מצוות-עשה
התואמות חשיבה, מצוות ומועדים הידועים לאינקביזיציה כיהודיים: צום בתעניות-יהודיות, הדלקת
נרות בערב-שבת וחג, טיאטוא-הבית, רחצה ביום
ו' דוקא, או
החלפת-לבנים וכלי-מטה לקראת-שבת וחג; וגם הוצאת גיד-הנשה מבשר-הבקר, או המנעות מרכישת בשר-שפנים, ארנבות וחזירים מהקצב-המקומי, וכיוצא-באלה. ואלו רק מקצת מהסיבות לענישה ע"י
האינקביזיציה.
סימטה-צרה במיוחד בשכונה היהודית-העתיקה
(מעין "רחוב החתול הצד דגים" שבפריז)
יש דמיון רב אצל המאראנים בין המנהגים
הכרוכים בשני-המועדים כפור ופסח, וכן בין טווחי-ההתקדשות
סביבם. עובדה היא שמאז אבד כליל לוח-השנה העברי מזכרון-האנוסים, נשתכח גם ראש-השנה, לצד חגים אחרים שלא נחוגו על-ידם, ונותר הכפור כמוקד-קדושה עיקרי לעת-הסתיו. בעברם, מועדים
בעלי חשיבות-משנית (שמאוחר יותר נשתכחו ולא נחוגו עוד) סווגו לפי היותם לפני/אחרי
כפור (ר' להלן במשפט-האינקביזיציה מ-1725, שם מופיע צום היום-הגדול.(=כפור),
ובהתיחס אליו: צום היום-הקטן (=צום גדליהו). לכן, במקום "עשרת
ימי-תשובה", שבהם אנו היהודים-הנורמטיבים נשפטים לשבט או לחסד, על
כל המתח-הרגשי הנלווה אליהם בין כסה לעשור,
אצלם נמשך מתח-ההתקדשות כארבעים יום. [26]
משך מאות-בשנים, אף כי לא עד
ימינו אנו, צום-גדליהו נשתמר בזכרונם כצום-הקפיטן, או כאמור צום
היום-הקטן (=jejum do dia peqeno, jejum do Capitão). אולי אפס-קצהו של מועד-מאראני זה ראיתי בימינו אלה, ב-1998, אצל אנה
נונש-מנדש, גם לאחר שהתגיירה וקבלה את הלוח-העברי: תמיד ביקשה לקבוע אתי מועד
לרקום-בצוותא, אך סרבה לעשות זאת בג' בתשרי, היות שבאותו יום היא נמנעת לדבריה מכל מלאכה. כמוהו, גם חג-הסוכות לא נשתייר עד ימינו בבלמונטה, הגם שלדברי שווארץ היה קיים בסגנונו-המאראני עד לסוף המאה
השבע-עשרה.[27]
ואולי זכר לכך מצוי גם בדברי ז'וזה ז'ואן רודריגו, אחד משלושת המנהיגים-מרואייני[28],
הגם שיתכן כי על הסוכות שמעו בני דור זה דוקא משווארץ עצמו!
במשפטה בפני האינקביזיציה ב-1725, מוסרת
האנוסה קלרה הנריקש כי מועד התענית היה:
"ששה ימים לפני היום-הגדול".[29]
אבל, מועדו צ"ל בעצם שבעה ימים לפני הכפור (במקביל לג' בתשרי, לפי
הלוח-המאראני אמנם), ולא ששה. נראה לי שהסיבה להבדל נעוצה בהוויה-הנוצרית
הסובבת ובאינקביזיציה: מקיימי-המצוות-היהודיות בסתר (=ה-Judaizantes) נטו לאתחל את היום
בשיטה-הנוצרית (כלומר: בחצות-הלילה, ולא לאחר השקיעה, כביהדות), לפחות כשבן-השיח
שלהם היה נוצרי, ובמיוחד אינקביזיטור. ולכן אולי הגדירו את ערב-כפור, הלוא הוא כפורָה
(=(Kipura בפי הבלמונטזים, שחל באמת ביום התשיעי למולד-הירח, כתחילת היום-הגדול.
ואכן צום גדליהו חל ששה ימים לפני ערב-כפור, כדבריה של קלרה הנריקש האומללה. ואולי
עפ"י הגיון זה השתרשה בבלמונטה גם ההבחנה ששמעתי במו אוזני מפי בני-בלמונטה
בין ערב-כפור (=Kipura) לבין יום-כפור, כפורֶה (=Kipure)? אמנם שני
ימי-מועד-רצופים במובן-הנוצרי של תחילת-היממה, אבל מועד בן-יום אחד בלבד
עפ"י היהדות, המאַתחֶלֶת את היממה עם השקיעה בערב-חג, וקובעת את סופה
למחרת עם צאת הכוכבים, כלומר מעל ל-24 שעות (ויהי ערב ויהי
בוקר...).[30]
במה ניכרת ההקבלה?
כאמור, המאראנים מתייחסים אל הכפור ואל הפסח כחגים
החשובים ביותר במסורתם. אכן, כביהדות הנורמטיבית, גם בבלמונטה הכפור הוא חג חשבון-הנפש אישי בין הפרט לבוראו,
ובפסח מודגשת יותר העלאת הזכרון-הקולקטיבי, כאומה
(=(nação, אחת מהגדרותיהם לזהותם-הקבוצית היהודית. עם זאת,
ניכר שהתאמצו להדגיש את ההקבלה ביניהם, אולי כתחבולה נוספת לשפור-הזכרון,
וכדי שקיום-המצוות הכרוכות בשני חגים אלה במיוחד לא ישמט מזכרונם,
בתנאי-המחבוא והעברת המורשת בעל-פה. ואלה ההקבלות: -
1.
בשני החגים נבחנים מעשיהם של האנוסים ונשפטים ע"י האל, ונחרץ עתידם האישי. לא
פחות מכפור, גם הפסח
אצלם הינו מועד של חשבון-נפש אישי ועמידה לשיפוטו של האל ולמחילתו. הפיכת הפסח למועד נוסף להתחטאות בפני האל וקבלת
מחילתו, ניכרת במהלך הטקס-הסודי של אפיית-המצות
ומעוררת חרדה-אישית לעתיד-הפרט: בראשית הטקס מופרש
"מעשר" מבצק-המצות, ונילוש לכופתאות-בצק הנזרקות אחרי-כן
ע"י כל אחד ואחד אל האש שהובערה לאפיית-המצות. אופן שריפת
כדורי-המעשר מוכיח להם אם נמחלו עוונותיהם כך: אם
הכופתאה-האישית מתפוצצת באש - נרצה עוונו של אותו הפרט, ואם לא יש לו מקום
לדאגה וחרדה לעתידו.[31]
2.
דחית-המועד. בעבר היו שני החגים-הקדושים נדחים, תוך ידיעה-מלאה ביום/יומיים,
אל מוצאי-החג האמיתי, למניינם. כך החל צום-הכפורים
בערב ה-11 למולד-הירח בספטמבר, למרות שידעו
שהמועד הנכון הוא ערבו של היום העשירי. אלא שצורך-בסיסי של
הטעיית-האינקביזיציה גרם להסטה. באותו הגיון-מאראני של מחבואים מפני כל צרה, הועתקה אפיית-המצות למוצאי ליל-הסדר עפ"י
מניינם, במקרים הידועים לי משנות-התשעים המאוחרות, כלומר: ל-15 למולד-הירח. נתון
אחר מצא שווארץ בראשית המאה-העשרים: האיחור
לדבריו הינו של שני-ערבים מהעיתוי המקורי, כלומר: במוצאי
"הסדרים", כלשונם.[32] וזאת, למרות שאחד-השירים המקודשים ביותר
לפסח, אותו הם מזמרים בעת אפיית-המצות, מתחיל במשפט: "בארבעה-עשר ללבנה/ בחודש הראשון לשנה (=ניסן, לפי
המקרא, ש.מ.)/ יצא העם ממצרים..."[33] אבל, לקראת שנות-התשעים מצאה גארסיה[34] שנוצרו שני מועדים-אלטרנטיביים, שנחוגו לדבריה
ע"י משפחות שונות במקביל וביודעין: היו משפחות שחגגו עפ"י מולד-הירח של מארס,[35]
והיו שחגגו עפ"י מולד אפריל.[36] היתכן שהיתה, בטרם הגיור, מחלוקת בין שמרנים
לעומת "רפורמיסטים" בבלמונטה? ואולי הדיה נשקפים גם במאמרו של שטיינהרדט (1990), כשלדעתו ישנה אנלוגיה אל הפסח של המצורעים, שעפ"י המקרא יש לחוג אותו
במחצית אייר?
למרות נטיית-המאראנים לשמר את המסורת
בקפידה, יש עדויות ששינויים כאלה ואחרים התחוללו במנהגי-המאראנים לכל אורך הזמן,
ובעצם "הכל זורם" ומתחדש בקרבם כל העת.[37] סביר להניח שטלטלה עזה וערעור הסדר-המסורתי
הקיים התרחש במהלך השיבה אל אותה היהדות-הנורמטיבית, זו שלהפתעתם נקרתה בדרכם עם
בואו של שווארץ לבלמונטה ב-1917. אולי חיבוטיהם
המתמשכים מאז: האם לשוב לאותה היהדות-ההלכתית - שממילא תשנה מועדים ומנהגים -
מתרצים את נסיון-הסטתו של הפסח-המאראני בחודש? אין להתעלם גם
מסיבות-אינסטרומנטליות גרידא שאולי עמדו לנגד עיניהם של מחוללי הסטת-החג: הם קיוו
שתיווצר חפיפה-מסויימת בין הפסח לפסחא-הנוצרי, וכך הרוכלים המאראנים (מסחר ורוכלות
הם העיסוק של רובם-המכריע) יבלטו פחות לעין בגין העדרם בירידי-האזור; שהרי ממילא
הצטברו אצלם יותר מדי הפסדים בגין חגים יהודיים ונוצריים כאחד, עד כדי קושי להביא
הביתה פרנסה מרוכלותם זו.
יש להגדיש, כי לאחר הגיור של מרביתם, גם
אצל המעטים שלא התגיירו בוטלה הדחיה
ביום אחד בכפור בלבד. לאחר שסיגלו את הלוח-העברי
הנורמטיבי משאריהם שהתגיירו, הם מתחילים את הצום בערב-כפור
ההלכתי, ממש כמי שהתגיירו, אם-כי לפי מנהגיהם הנוגעים ללב. לפעמים תצרפנה הנשים
בלבד למנהגיהן-הביתיים גם גיחה/גיחות של לבית-הכנסת, וכמעט-תמיד רק שלהן!
מן-הסתם הן מצאו דרך להתפשר עם "המלאך השומר
עליהן", כדי שלא לעייפו מדי בדרך לבית-הכנסת
ובחזרה (ר' בתת-הפרק מלאכים באתר זה). אך את המצות הם עדין אופים בדחיה למוצאי ליל-הסדר
ההלכתי (ואולי יש עדין משפחות הדוחות ביומיים?
אני לא שמעתי על כך דבר בשנות-התשעים!). כל זאת - הרחק מעיני גויים, חוקרים
ורבנים. ולמעשה, כיוון שאימצו מחדש את הלוח-העברי, בטרם-שקיעת-השמש ביום
החג-הראשון/השני, כלומר: עדין בט"ו/ט"ז בניסן, שהמלאכה בהם אסורה
עפ"י ההלכה (ט"ז - בגלויות בלבד). האין זה מזכיר את ההגיון (=המדגיש
קיום מצוות-מעשיות לקראת-חג כלשהו, על פני קדושת-היום עצמו), שמצאנו באותה שבת, בכנס-טראנקוזו ב-1987, בה בחרו לקדש את פולחני נקיון-הבית והדלקת-הנרות של יום ו', על-פני
הימנעות מנסיעה בת עשרות ק"מ ברכב ביום השבת
דוקא? והרי זהו הסברו של יוסף דן לעיל לפמיניזציה של התפקיד-הדתי:
כשמצוות-העשה (כאן של הנקיון, האפיה וכו'
האופייניות לנשים) משודרגות למעלת-קדושה כמעט.[38]
3.
ההקבלה באמצעות הכנות, חגיגות ו-התקדשות בטווח של 40~ יום בשני החגים. בכל
אחד משני המועדים טווח-ההתקדשות מחייב תיחום והסברה. לית מאן דפליג שכ-40
יום לפני כפור חל ראש-חודש אלול, מועד
שזיכרו אבד בבלמונטה עם אבדן הלוח-העברי וראש-השנה
גם יחד. אבל, ביהדות-הספרדית מקובל שהגברים מתחילים לקרוא את הסליחות הליליות לקראת ראש-השנה
וכפור מראשית אלול, וסביר שיש לכך קשר להווצרות טווח 40~ הימים
של סוף-הקיץ:
|
30
(כל חודש אלול) + 10 ימי-התשובה
שבעקבותיהם בתשרי (כולל כפור) 40 ≈ יום סה"כ |
ואילו טווח 40~ הימים האביביים
משתרע מתענית-אסתר[39] ועד שבוע-הפסח
ועד בכלל, ואפשר למנותו כך: הפסח עצמו
נמשך בגלות 8 ימים, (מה-גם שב-1725 קלרה הנריקש מדווחת על פסח בן 9 ימים),
ואילו הצום של "המלכה הקדושה אסתר"
עליו הקפידו המאראנים, והקודם לפורים הנורמטיבי
בכיום-יומיים, נחוג מן הסתם במועדו.[40] הטווח-המקודש הוא איפוא:
|
30 (החודש מפורים-לפסח) + 2-1 ימים לפני-פורים
(=תענית אסתר) + [8+] ימי-הפסח 40 ≈ יום סה"כ |
אפרט את ממצאי אודות תכניה-המעשיים של ההתקדשות.
נוכח המהפך הפמיניסטי המאראני, שהתרחש כאמור בהעדר בית-כנסת, רבנים וספרים, וכן אין ה-"והגית בה" הגברי [=הסליחות וכדו'] תופס את המקום-המרכזי בהתקדשות,
כמתבקש ביהדות-הנורמטיבית, אלא דוקא מצוות-העשה הביתיות. אמנם אלה אמורות לחול
בעיקר על הנשים-המאראניות, אך בענין ההתקדשות בטווח 40 הימים
לצורותיה, לא רק הן חייבות בכך - התחולה מקיפה הפעם גם את הגברים, ומקרינה על הטף.
ואלה סדרות-המצוות המקבילות
א.
פולחני נקיון-הבית וכליו,
ב.
הקפדת-יתר על כשרות המזון הנאכל,
ג.
טהרה-אישית,
ד.
מתן צדקה לעניים.
בהמשך אביא דוגמאות לכך שתיתכן חפיפה
מסוימת בין ארבע הסדרות הללו, מאחר שכל ארבעתן מהוות היבטים שונים של הטהרות
והתקדשות.
במסגרת 40 ימי-הנקיון שבטרם כפור:
כביסת-הטלית, 1994
א.
פולחני-נקיון.
קרצוף כל הבית ושאר עבודות-נקיון
ע"י כל בני-הבית, ובעיקר הנשים, מותרים רק מהזריחה ועד לשקיעה
בטווח 40 הימים, אך לא לאחר רדת-הלילה. לבד משטיחים, מצעים, שמיכות-עבות
ומפות עתירות-רקמה ותחרה, שמכבסים ותולים ברחובות הצרים של שכונת-מרוקוש
(=הז'ודריה), או פורסים על הגדרות לקראת כפור או פסח, ראיתי בין כסה לעשור
של 1994 גם... טליתות דולפות, המשתלשלות
מחבלי-הכביסה שבקומה השניה. הטלית עצמה הינה
כמובן חידוש שהמאראנים בבלמונטה לא הכירו עד לבואו של שווארץ ב-1917, והשמוש בה החל על-ידיהם רק שנים רבות
אחרי-כן, לאחר בקורו בבלמונטה-שבטרם-הגיור של הרב מנחם הכהן מישראל. מכל מקום הם
מצאו להכליל גם את הטלית במסגרת פולחני-הנקיון המתישים שהם מקיימים גם לאחר הגיור,
עפ"י מסורתם-המאראנית. מאין ביטחוני בכך שהטווחים המקודשים נשמרו גם לאחר
שהתגיירו? בין השאר הוא נובע מכך שבפסח 1996 בקשני סגן-נשיא הקהילה להעביר קורס
ברקימה לנשות-הקהילה (אך לא ל"גויוס", כדבריו). אולם מאחר ששהותי
בבלמונטה חלה בעיקר בטווח 40 ימי-ההתקדשות עתירי מלאכות-הבית לגביהן, לא
הצלחנו לקבוע מועד נוח לקבוצת-הנשים. הרעיון נגנז, ואילו אני המשכתי לרקום אתן
במסגרות של אחת מול אחת.
ב.
הקפדת-יתר על מנהגי-הכשרות.
המנעות מאכילת בשר-בהמה בכלל, ובשר-חזיר
בפרט, במהלך 40 ימי ההתקדשות בשני החגים (ולפעמים
גם בשבתות ובחגים אחרים);[41] והזכרתי זאת גם בהתייחסות ל"עוף-הנוצה" (ר' באתר זה). כאמור,
כללי-התקדשות אלה אינם ענין לנשים בלבד: והיה אם מישהו, למשל: גבר
הנודד עם מרכולתו בשווקים בחברת גויים, נאלץ לאכול חזיר בגין המסכה-הנוצרית
שלו, הרי שאינו רשאי "להכנס לפסח".[42] בעבר היה עליו להתבדל ממשפחתו מבלי יכולת
להכלל בפולחני אפיית-המצות וכדו'. סביר להניח שגם
בשנות-התשעים נהגו כך, אך כיוון שאין בידי הוכחה מוצקת לכך, נחוץ לי לאשש זאת.
בדוגמה זו יש חפיפה כלשהי בין הסעיפים ב. ו-ג. שלהלן.
חפיפה חלקית בין סעיפים א. ו-ב. מצאתי
בתצפיותי משנות ה-90. ראיתי כיצד נשלפות מעליית-הגג וכדומה מערכות-כלים כשרות-לפסח בבתיהם של אחדים מאלה שהתגיירו, והן שבו
ונגנזו לאחר החג. בהימצא רבנים בבלמונטה, יש באפשרותם לספק גם שרותי-הגעלה כהלכה. מנגד, חוקרי שנות-השמונים שבטרם
הגיורים,[43]
מתארים טקסים בראשית-החג שמשמעותם הגעלת-כלים
במים זורמים ליד הנהר או – בצוק העתים - בחצר-הבית. רובם מתייחסים להגעלת
תנורי-החרס והרעפים שעליהם נאפו המצות, וקדרות-החרסינה בהן בחשו ולשו את הבצק. גארסיה מצטטת בהקשר זה גם שם-תואר עבור כלים שעברו הגעלה (= (desintrefegados, וגם פועל בהתאם, המופיע בתפילה שזה ניסוחה: -
"אלוהינו ציוונו להכשיר (=desintrefegassemos)
את... (=שמות כל-הכלים המיועדים להגעלה, כגון: תנור-החרס/ כוס וכו', לרבות החדר
עצמו), במים זורמים ובאש בוערת".
גארסיה (1993) עמ' 79-80
כך אמנם מתבצע גם בסרטו של ברנר מ-1988, ואילו חדי-האוזן שבינינו יבחינו למעשה
במילה:
טריפה,
אולי בהיגוי-האידי שלה טרעפע = trefe
מותר להטיל ספק בקדמותו של מנהג ההגעלה בבלמונטה, וגם בקדמות המונח במקום,
שאולי לא היו שגורים בטרם המפגש עם שווארץ
ב-1917. זאת מהטעם הפשוט שבספרו מ-1925 אין זכר לסידרי ההגעלה, לא בין מנהגי-הפסח המאראניים,
ולא בין מנהגי-האכילה המתועדים על-ידו. לו היה
קיים בימיו של שווארץ מנהג ההגעלה על
תפילותיו בבלמונטה, כמתואר ע"י גארסיה
לאחריו, אין-ספק שהתעוד לא היה נשמט מספרו, אם לא בזכות התפילה הייחודית,
הרי לפחות בגין רוב-המהומה המתחייב מקיום-הפולחן.
שהרי כלפי שווארץ היו אנוסי-בלמונטה גלויי-לב!
יתר על-כן, גם אצל סלושץ' (1932) שבדק
בציציות-מימצאיו של שווארץ (עפ"י כתביו
ובשיחותיו עמו), ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה ממסעו שלו ב-1926 (בליווי שווארץ או בלעדיו), הנושא פשוט נפקד.[44]
ואילו מה שאני שמעתי באזני לענין הכשרה לאחר הגיורים של מחצית שנות-התשעים
ואילך, מפי מספר נשים, מתאים להסרת חשש טריפה וחמץ
גם יחד: caxerisar. ונראה לי שמונח זה נקנה מפי
הרבנים-המגיירים של ראשית שנות-התשעים.
ג.
מנהגי הטהרות-אישית.
כאמור (בהערות לעיל), יש להעמיק חקר
במשמעויות המילה desintrefegado ובעיקר בהתייחס לעומק
רבדיה-ההסטוריים: בסתיו 2001 שניים מבני-הקהילה ענו לשאלתי הספציפית אודות השימוש
במונח, כי התואר מתייחס להטהרות-אישית במים, אם כשהגברים הולכים (גם
הם!) לטבול בנהר לקראת כפור למשל, כתבה
בדואר-אלקטרוני האחת,[45] ואם כשנוטלים ידים (וראש!) לאחר קבורת-המת,
סח טלפונית השני (ורק לאחר ששאלתיו ישירות בטלפון על ההגעלה
עצמה, תוך ציטוט מספרה של מכרתו א. גארסיה,
נזכר שגם בהקשר זה משתמשים במונח). מסתבר שלקראת שני
החגים-הקדושים נהגו הגברים והנשים[46] להיטהר-אישית ולטבול בנהר-הזזרה הסמוך
לבלמונטה. עד כאן לענין טהור-הגוף.
יתכן שיש לכלול תחת כותרת זו גם את
המנהג של המאראנים-העכשוויים, לצד אחיהם שהתגיירו ואינם מרבים לפקוד במשך השנה את
בית-הכנסת בשבתות, והנה לפני הכפור, וגם הפסח, אלה
כאלה מרבים להתייצב שם, במהלך 40 ימי-ההתקדשות. האם זהו זכר למנהגים
שבטרם-הגיור שעניינם הקפדת-יתר על תפילה והטהרות-הנפש?
נראה כי נושא ההטהרות בטרם "הכניסה
לחגים" מחייב עדין העמקה והרחבה. לדוגמה: ראיתי שלעתים הבעלים ישנים בנפרד מנשותיהם במהלך יום-הכפורים.
הדבר הוצג בפני ע"י אחד הגברים (בלבד!) כמנהג קדום, יתכן שחיקו מה
שראו אצל רבניהם-המגיירים, ואין בידי לאושש זאת. כלומר: יש לבדוק את עתיקותו
ומקורו של מנהג זה. וכיוון שלתופעת ההטהרות
יש הקשרים היסטוריים של התרבות-המאראנית בפורטוגל ומחוצה לה, ואלה עקרוניים
להבנתה, נראה לי שמלאכה זו יאה להסטוריון יותר מאשר לסוציולוג. אוסיף רק שגם בגדי-הלבן לאפית-המצות, ומגבות-הפשתן
הלבנות שהנשים עוטות בעת הכנת-הפתילות, לא
פחות מההתנזרויות (מבשר-חזיר, או להבדיל: ממין) -
כולם היבטים נוספים שלה.
כפי שתארתי בתת-הפרק מלאכים,
קודם לכפור מכינים גם את נרות-הנשמה: ראשית, יש לשזור את "הפתילות
הקדושות והמבורכות", דבר הגוזל מספר שעות נכבד[47]. כיום ניתן גם לרכוש את הפתילות אצל צעירות
שהתגיירו אך עדין שומרות על מסורת-שזירתן המקודשת, מפשתן-טבעי צחור ומשובח.[48]
ובטרם הדלקת-הפתילות, יש כמובן לחטא היטב גם את נרות-השמן (=הפמוטים?) המתכתיים. נרות/פמוטים כאלה, אמנם מפח ולא ממתכות כבדות המצויות ברוב
הבתים, ניתנים לרכישה כיום בבלמונטה, ברחוב-הראשי מול המשטרה, אצל הפחח-הנוצרי
דוקא, כיוון שבעבר היו מצויים בשמוש-כללי. כן ניתן לקנותם כיום - בדגמים מתגוונים
- באחדים מהכפרים הסמוכים שפעם איכלסו אנוסים. וזאת, כי הפריט חביב על
תיירים-יהודים ואחרים...
ד.
מתן צדקה לעניים.
קיים בטווח המקודש של שני החגים
נוהג של מתן-בסתר, כפי שסופר לי. אלא שהוא
"יותר סודי מסודי", ולכן קשה למעקב-חזותי: ואכן לא ברור לי כיצד מוגדרים
"עניי-עירם", שהרי למעשה, תודות לאנדוגמיה-הצפופה, הם בהחלט עשויים
להיות שארי-בשר מדרגה-שניה או אף ראשונה. אבל בחברה כל-כך דיסקרטית קשה לחטט יותר
מדי או לשאול על כך.
אני מבקשת להעלות כאן סברה, שהדגשת
מאפיינים מקבילים בין הכפור והפסח מקלה על הזכרון
אילו פולחנים יש לבצע ואילו מצוות יש לקיים בכל-אחד מהם. והרי כבר מצינו לעיל שיטות
לשיפור-הזכרון ושיכלולו, לצורך העברת המסורת בעל-פה. גם ההכפלה של מעין
"שולחן-ערוך" סודי, אזוטרי, התואם את שני
החגים גם-יחד יכול להוות טכניקה המקלה על השינון.
הסולם לבניית-הסוכה
בבית הכנסת החדש, 1998
הצגת
נתונים של קיום מצוות באחת משתי דתות שונות (טבלה I)
דיכוטומיה
מול טריכוטומיה (טבלה III)
תלת-דתיות:
יהודית-מאראנית-נוצרית (טבלה IV )
הדגמה
של טיפוסים סולמיים בבלמונטה על-פי תצפיותי ב-1994-2000. (טבלה V )
כבעבר, רוויים גם כיום צאצאי-האנוסים
ששבו לגבולם בבלמונטה באוירה של דבקות-דתית, עד כדי כך שיהודים-זרים המזדמנים
למקום, כולל חילונים, עשויים להתפעם ולהסחף עמם. לא-אחת ראיתי את המבקרים, נשים או
גברים יהודיים, דתיים או לא, מזילים דמעה למראה המקומיים השרויים בבית-הכנסת-החדש
שלהם, זה שנחנך בסוף 1996; וכך היה גם בקודמו-הזמני. המבקרים היו עשויים להתרגש גם
במפגשים אחרים בינם לבין צאצאי-האנוסים, לו רק נאותו אלה להזדהות בפניהם, ברחוב או
על סף בתיהם-הפרטיים. אלא שלעתים בני-האנוסים נוטים להטמע בנוף הסובב, בהעדיפם
להתכחש למוצאם בפני מי שנראים להם חקרניים וטורדניים מדי.
|
|
|
|
פנים בית-הכנסת החדש והמרווח |
פנים בית-הכנסת הזמני והצפוף |
עלי להודות, שגם אני חווה במקום הזה,
יותר מאשר במקומות אחרים, קרבה אל שורשי-היהודיים, כמו גם אל אבי המנוח, ואפילו אל
האלהים. ההגיון הצרוף היה מניח אמנם שתחושת-זהות יהודית, או חוויות של
התרוממות–נפש וקרבה לשכינה יפעמו בי דוקא בידועה ברבים כמשוש תבל, קרית מלך רב
וגו', הלוא היא עיר-הולדתי ירושלים. לא זו בלבד שהיא משכנו הנבחר של האל, אלא
שאליה שם אבי את פעמיו מן הגולה, בעודו נישא על-כנפי אמונתו הדתית והציונית,
והוליד בה אותנו, את צאצאיו, ולבסוף גם מצא בה מנוחה נכונה. אבל מבחינתי לא כך
הוא: לא בירושלים, אלא דוקא בבלמונטה אני מגלה הרבה יותר שמים, כוכבי-מרום, קשתות
בענן, או לחילופין: סולמות-יעקב שמומלץ למלאכים-אישיים ואחרים להשתלשל מהם. נדמה
לי גם שאני מזהה בעיירה אחדים מל"ו הצדיקים והצדיקות הנסתרים, בקרב
ההסתר-המרובה שיש כאן ממילא.
עוצמת החוויה-האישית שלי מגעת עד כדי
כך, שלא הייתי מתפלאה לו צורף גם אבי לתפילות-המאראניות, כחוליה בשרשרת שבין האל,
דרך המלאכים, הנביאים... האבות וכו', כלומר: כל מה שמהווה את תמצית ההוויה
וההסטוריה-היהודית לגבי האנוסים. ולא איכפת לי אם תוקצה לאבי העמדה הנחותה במידרג,
לאחר אחרון-האבות למשל, ובלבד שיכלל ברצף שלעניות-דעתי ראוי לו... למרות שהיה
ככל-הנראה מצאצאיהם, וחקר רבות את מוצאותיהם עד כדי צבירת ידע-רב בנושא, אותו חלק
אתנו בעל-פה ובכתביו, לצערי לא זכה אבי לחיות במחיצתם. והוא בודאי היה רווה נחת
מכך. לכן לפעמים, בהיותי בקרבם, אני תוהה האם מזדמן לו לאבי המנוח להשקיף ולראות
מה החוויה-המאראנית מחוללת בקרבי. האם היה מתמלא שמחה שהתקרבתי, ולו רק לאחר
פטירתו, אל תחומי-הרוח שהיו כל-כך יקרים ללבו בחייו?
סולם גוטמן וכפל-הפולחנים
אבל לא בסולם-יעקב ודומיו, ולא בחוויה-הדתית
כשלעצמה אני מבקשת להתמקד כאן ועכשיו. ההטיה-המקצועית הסוציולוגית שלי מביאה אותי
לחיות גם לאורם של סולמות אחרים; וכך אני מוצאת עצמי בוחנת את בלמונטה גם ממרומי
שלביו-הלוגיים של סולם-גוטמן, למשל.[49]
את ממצאי אספתי באמצעות שיטות-אנתרופולוגיות,
כלומר: ע"י תצפיות-משתתפות (=(Participant-Observations בקבוצת-משפחות מאד דיסקרטית, שגם לאחר הגיור-מרצון,
חלק מחייה סמוי ואינו נידון לא בפרהסיה, ואף לא בחדרי-חדרים בנוכחות הזולת; שלא
לדבר כלל על אפשרות תעודו בכתב ע"י זרים! בכל-זאת, אל לי להעלות טענות כלפי
אחַי צאצאי-האנוסים בבלמונטה: רבים מהם פתחו לפני את דלתם ואת סגור-ליבם, ככל שהיה
לאל ידם, ולמרות מעצוריהם הם חילקו אתי את חוויותיהם האישיות, הדתיות והאחרות, אם
כשהרשו לי לצפות בבצוע פולחניהם-הסודיים, ואם בשיחות-הנפש על נושאים
אלה. על כך נתונה להם ידידותי וחיבתי, ואני חבה להם תודה מיוחדת!
סולם במהלך הקמת-סוכה-ביתית
בבלמונטה, 1996
החומר שבידי אמנם אינו כמית, ובכל-זאת
אוכל לתרום לדעתי להבנתם של האנוסים וצאצאיהם שהתגיירו, ולו רק ע"י הצגתו של
החומר-האנתרופולוגי שבידי עפ"י ההגיון שבבסיס סולם-גוטמן, גם אם לא
ע"י יישומו-המלא וכימותו.[50]
כאמור, לצורך טיפולוגיה זו,
האמונה-הדתית מוגדרת לא באמצעות כוונות-שבלב, עמדות, מחשבות או תפיסת-עולם
ברגע נתון, אלא דוקא באמצעות דפוסי ההתנהגות-הדתית בפועל, כפי שהם נצפים: קיום של מצוות-דת, פרקטיקות-דתיות, או פולחנים.
וכי לא כך שפטה אותם האינקביזיציה? ידועים מקרים בהם נשאלו הנאשמות-המאראניות
העצורות: מדוע אין הן טורחות לקיים את המצוה-הנוצרית ולהצטלב לפני
עשיית-הצרכים בתאי-הכלא, כמתבקש מטענתן שהן נוצריות?[51] בסתיו 2000 נוכחתי שלקרוא על-כך לא די! היה
זה כשנדהמתי לראות במו-עיני חרכי-הצצה מעין אלה שדרכם בלשו חוקרי-האינקביזיציה אחר
התנהגותם של המאראנים בתאי-מאסרם, זו ההתנהגות שהעידה על אמונתם-הדתית.
החרכים הללו הומחשו בשנת 2000 במוזיאון העיר גוארדה, בתערוכה אודות היהודים
והאינקביזיציה בפורטוגל.
הצגת נתונים של קיום מצוות באחת משתי דתות שונות (טבלה I)
יש לומר כי טיפולוגיה-סולמית כזו מאפשרת
טיפול לא רק בתצפיות מן ההווה, אלא גם בתעוד של תצפיות בנקודות-זמן מן
העבר. הגם שאני מסתכנת כאן בהכללות די-פשטניות, אדגים למה כוונתי: לפני
צו-הגרוש הפורטוגלי של 1497, ניתן היה להגדיר בנקודת-זמן נתונה אם אמונתו-הדתית של
פרט נתון בפורטוגל היתה נוצרית או יהודית[52], לפי הפולחנים שקיים, כדלקמן: -
טבלה I.
קיום-מצוות ופולחנים בדתות יהדות/נצרות
בפורטוגל שלפני 1497
דיכוטומיה: [כן מקיים (+)
/ לא מקיים (- )]
|
אדם יהודי |
+ |
- |
|
אדם נוצרי |
- |
+ |
עם זאת, מודל-אנליטי כזה, ובו אך שתי
אופנויות-התנהגות (=דיכוטומיה של כן/לא, או +/-), יכול להכיל תאורטית עוד שני
טיפוסים: -
|
אחר (מוסלמי, אתאיסט בגלוי או בסתר) |
- |
- |
|
כפול-דת (עדין אין סיבות-חברתיות לקיומו) |
+ |
+ |
סידור סולמי (טבלה II)
אלא שלשם ההגיון והעקביות, המודל הזה
דורש סדור-הטיפוסים ברצף עולה או יורד כלשהו (וכי לא נרמזנו בתפילות-המאראניות
דלעיל שהסדר הינו תכונה-אלוהית, שנתנה לבני-אדם?). אפשר לסדר למשל את הטיפוסים
בסדר עולה/יורד כזה: -
טבלה II.
דיכוטומיה של קיום-מצוות ופולחנים אחרי 1497
באחת או שתי-הדתות יהדות/נצרות
[כן מקיים
(+) / לא מקיים (- )]
|
דת |
קיום מצוות |
||
|
יהודיות |
נוצריות-קתוליות |
||
|
1. |
אינו
מקיים מצוות באף אחת |
- |
- |
|
2. |
מקיים
מצוות נוצריות |
- |
+ |
|
3. |
מקיים
מצוות יהודיות |
+ |
- |
|
4. |
מקיים מצוות בשתי-הדתות |
+ |
+ |
הסטורית, היו שלבים במהלך אינוס-היהודים
(והמוסלמים) בפורטוגל. תחילה כפתה הכנסיה הקתולית על "הכופרים" את
ההתנצרות, בעזרת זרועות-חילוניות של המלכות-הפורטוגלית.[53] טיפוס מס. 2. ( - + ) דלעיל מקיף, לאחר
1497, לא רק את "הנוצרים-הוותיקים" המקוריים, אלא גם את
"הנוצרים-החדשים" שאכן נטבלו לנצרות, לעתים בעמידה,[54]
מחוסר-זמן לבצע את הטקס-הכפוי כראוי.[55] מהם שהחלו לקיים בפועל את הפולחן-הנוצרי במלואו
( - + ), או לפחות בחלקו, כדי לצאת ידי-חובה. ואם אמרנו בחלקו, למשל
תודות לטווח-הסתגלות של מספר שנים קצוב שהעניק להם המלך דום מנואל עד שיתרגלו לדתם
החדשה, ראוי היה לסמן זאת בעזרת שלוש אופנויות-התנהגות: (כן/חלקית/לא, כך: + / = /
- ), במקום הדיכוטומיה (+./.-.) דלעיל (ר' להלן בטבלה III הטריכוטומית).
כתופעה חברתית, ברור שלטיפוס מס. 4 ( + + ) בטבלה II דלעיל, לא היה מקום לפני
1497, ושכיחותו אפסית אז. אבל הוא החל להתאכלס לאחר האינוס-בפועל, ובמיוחד לאחר
כינון בתי-הדין של האינקביזיציה בפורטוגל החל ב-1536 (בספרד עוד קודם), כשנעשה קשה
יותר ויותר לחמוק מקיום-בפרהסיה של פולחנים-נוצריים. או-אז מתחילה לקרום
עור וגידים ולהשתרש תופעת-ההתחזות-לנוצרים של היהדות-בסתר
(=הקריפטו-יהדות, ושוב, בספרד ההמרות-הכפויות וההתחזות החלו קודם, למעשה מאז
גל-ההמרות של 1391). וזאת בעיקר כשלא ניתן היה להמלט לחוץ-לארץ. כך נוצרה
בחצי-האי-האיברי ההוויה של "היות נוצרי בחוץ
ויהודי בבית", ובפועל: קיום פולחנים
ופרקטיקות של שתי-הדתות גם יחד, אם-כי לרוב באתרי-פולחן נבדלים:
ברשות-הרבים/רשות-היחיד.[56]
בפורטוגל יש דוגמאות הממחישות את הענין.
למשל, בעבר-הרחוק, השיב ילד מהעיר פֿאר
(=Faro) לכומר-ישועי ששאל לשמו, באיזה משני שמותיו מתעניין
הכומר? שכן בבית הוא נקרא אברהמזיני (=שמו היהודי), ואילו בחוץ: ז'אניק (=שמו הנוצרי).[57] כמה מאות שנים מאוחר יותר, יישאל
החוקר-הנוצרי סאא (Saa), ע"י ילד מילדי-האנוסים שבצפון-פורטוגל,
ובאותה תמימות-ילדותית, כשהחוקר ביקשו לשאת בפניו את תפילת ה-Noster-Pater:
לאיזו מהשתים האדון מתכוון, לזו של הבית (=הגרסה המאראנית
"המשופצת"), או לזו של החוץ (=הגרסה הנוצרית
"הנכונה")?[58]
וכך נראתה המאראניות בהתגלמותה, או
לשיטתנו: טיפוס מס. 4 ( + + ) בטבלה II.
ואילו טיפוס מס. 1 בטבלה זו( - - ), התאכלס רק לאחר מכן, וזאת, אצל יהודים
ממגורשי-פורטוגל (וספרד). כאלה נמצאו בעיקר בקרב האנוסים הבורחים מפורטוגל לאחר
1497 ו-1536, שהתמקמו בארצות-השפלה הפרוטסטנטיות ועוד. הדבר בלט-לעין במיוחד מאז
החלו להעלות את הנושא לדיון-גלוי ובקול-רם בקרב חוגי-המשכילים, ואלה תרמו את חלקם
להיווצרות הסקפטיות והאתאיזם.[59] טיפוס מס. 1 קיים כיום גם בפורטוגל עצמה,
אם-כי לפעמים קשה לאתרו, כיוון שהוא חבוי עדין. יש מצאצאי-המאראנים (ולא רק מהם!)
החיים למעשה כחילוניים ממש (בשתיקה/ בתחפושת/בסודיות?), ועם שכמותם התרועעתי
אישית, הגם שנדרש לי זמן כדי לגלות שהם הולמים טיפוס זה.
דיכוטומיה מול טריכוטומיה (טבלה III)
שעה שזונחים את הדיכוטומיה ( + / - )
לטובת החלוקה-המשולשת (=הטריכוטומית) שנרמזה לעיל ( + / = / - ), מסתבר שניתן לתאר
באמצעותה בצורה מדויקת, מציאותית ומפורטת יותר, תהליכים עדינים של מעברים מטיפוס
לטיפוס לאורך ציר-הזמן. ומדובר במעברים הן של פרטים, כמו אלה הנשקפים מתעוד
משפטי-האינקביזיציה, והן של קבוצות שלמות. גלישות מטיפוס לטיפוס עשויות
להתרחש בין שתים או יותר נקודות-זמן. למשל, סביר שבדורות הראשונים היו
היהודים-שבהחבא, בחלקם או ברובם, יותר יהודים מאשר נוצרים. אך למרבה הצער, התגברות
הלחץ-החברתי, השיכחה, ואימי-האינקביזיציה הפכו לבסוף את המסכה שלהם, וגם אותם
עצמם, ליותר ויותר נוצרים, עד כדי מעבר מהטיפוס שבטרם-ההתנכלויות, הלוא הוא ( + -
), מס. 3 מטבלה II הנ"ל, אל טיפוסים חמורים יותר
מהבחינה-היהודית, כגון: אל הטיפוס ( + = ),
או: ( = = ) ואף אל הגרועים יותר כמו ( = + ), ועד לטיפוס ( - + ), מס. 2 בטבלה II.
כמובן שאישית, לגבי פרט זה או אחר, יכולים היו להתקיים גם מעברים של "חזרה-בתשובה" לכיוון היהדות, לאחר שלב של
היות פרט כלשהו נוצרי-נאמן למשך-זמן נתון, קצר או בין-דורי. כך נמצאנו למדים גם
מאותו תיק האינקביזיציה-הספרדית, שנתוניו הפכו בידי בן-נחום למחזה "יהודי
בחושך" המוצג במקומותינו; או גם מההסטוריה-האישית של שלמה מֹלכו. יתכנו כמובן
עוד מעברים מסוגים שונים. מאוחר יותר תיתכן גם גלישה-חוזרת אל המאראניות, ר' להלן.
ארון-הקודש והתיבה בבית-הכנסת החדש
טבלה III.
טריכוטומיה של קיום-מצוות ופולחנים
באחת או שתי-הדתות יהדות/נצרות
[כן מקיים (+) / מקיים
חלקית (=) / לא מקיים (- )]
|
דת |
קיום מצוות |
|
|
יהודיות |
נוצריות-קתוליות |
|
|
יהודי-בסתר שנשאר בפורטוגל |
+ |
+ |
|
יהודי-בסתר נוסף שנשאר בפורטוגל (בדורות הראשונים, בין 1497-1536 למשל) |
+ |
= |
|
יהודי שעזב את פורטוגל ב-1497 |
+ |
- |
|
יהודי המתלבט, בדורות–הבינים, אם לברוח או להכנע לנצרות |
= |
- |
|
יהודי שהתנצר אחרי 1497 |
= |
= |
|
יהודי
נוסף שהתנצר אחרי 1497 וכבר אינו זוכר כיצד לקיים מצוות |
- |
= |
|
נוצרי-ותיק / נוצרי-חדש נאמן |
- |
+ |
|
...ועוד ועוד אופנויות-טריכוטומיות אפשריות |
||
למותר
לציין שניתן גם ליישם הסתכלות דומה לדורו של הרמב"ם וההתאסלמות-הכפויה
של ימיו ומקומותיו, ואולי גם שלו עצמו (?) כפי שיש טוענים.
עם חלוף הזמן בפורטוגל, על רקע אובדן ספרי-הקודש, השפה-העברית, לוח-השנה העברי, המנהיגות
והמידרג-הקהילתי היהודי, כמו גם אותם התפקידים הגבריים של לימוד-התורה וקיום-הפולחן, תוך הפורטוגליזציה,
ההפרטה והפמיניזציה של דת-האנוסים, הולך הזרם-המאראני ועובר
"מטמורפוזות"[60] ומתבדל מהזרם-הנורמטיבי (=ה-mainstream)
של היהדות. הדבר ניכר למשל בתיקי-האינקביזיציה לאורך הדורות. בהסתעפו מהזרם-המרכזי
קורם הזרם-המאראני עור וגידים כענף-צדדי מוגדר. ובשני הזרמים כאחד, המרכזי והצדדי,
חלים כל הזמן שינויים, שבכוחם להעמיק עוד יותר את הפער ביניהם.
תלת-דתיות: יהודית-מאראנית-נוצרית (טבלה IV )
לאחר שנות-דור, עם הופעתו של שמואל שווארץ בבלמונטה (1917), ויש אומרים שאולי
אפילו קצת לפניה,[61] נעשית הבחירה של האנוסים מורכבת יותר, וכבר
אינה דו-דתית כבעבר, אלא למעשה תלת-דתית: יהודית / מאראנית / קתולית. ושוב, מדובר
בדפוסי-ההתנהגות הקונקרטיים של קיום מצוות-דתיות ופולחנים בפועל, ולא של
האמונה שבלב, שהרי ממילא בתוך-תוכם המאראנים רואים עצמם כיהודים, ואולי
אפילו כאחרוני-היהודים. אבל פולחניהם כבר הסתעפו, השתנו והרחיקו מאד מן
היהדות-הנורמטיבית. מכאן נובעת הפסיחה על
שלוש-הסעיפים שבפניה עמדו אותם אנוסי-בלמונטה בהם פגש שמואל שווארץ, ושאל דור-בניהם ונכדיהם התוודעתי אני
[ב-2000-1994 ואף לאחר-מכן].
טבלה IV.
דיכוטומיה של קיום מצוות ופולחנים בבלמונטה במאה ה-20,
באחת או יותר משלוש-הדתות: יהדות/מאראניות/נצרות
[כן מקיים
(+) / לא מקיים (- )]
|
קיום מצוות |
||||
|
1. |
לאחר המפגש עם שווארץ |
+ |
+ |
+ |
|
2. |
בטרם פגשו את שווארץ |
- |
+ |
+ |
|
3. |
כמה מאראנים בסוף שנות-התשעים |
+ |
+ |
- |
|
4. |
[טיפוס בלתי-סביר בבלמונטה] * |
+ |
- |
+ |
|
5. |
יהודים-נורמטיביים
בבלמונטה |
+ |
- |
- |
|
6. |
חלק מהמאראנים כיום |
- |
+ |
- |
|
7. |
נוצרים, ומיעוט–מבוטל של אנוסים |
- |
- |
+ |
|
8. |
מיעוט-היפותטי אתאיסטי או אחר |
- |
- |
- |
|
[*] ישנן אולי נוצריה או שתים, הנשואות למאראנים והשואפות להתגייר, שמטבע הדברים אין הן מכירות כלל (בגין הדרתן ע"י משפחת-הבעל) את המסורת-המאראנית. אותן הולם למעשה הטיפוס ( = - = ). |
||||
דוגמה לפסיחה
על שלוש-הסעיפים: המאראנים בבלמונטה, שנחשפו אל שמואל
שווארץ והעולם-היהודי, שבו והסתגרו בדל"ת אמותיהם לאחר-מכן, בימיו של סאלאזר (בעיקר בשנות השלושים עד החמישים). ובכל-זאת,
בודדים מהם מגיעים לפעמים בסתר אל בית-הכנסת
בליסבון. יש תעוד מראשית משנות-הששים על בוא קבוצה מהם ביום-כפור.[62]
קיומו של בית-כנסת זה היה ידוע להם מבקורים
קודמים, או משמועות אודותיו. לפי הגדרתם-העצמית הריהם יהודים, והם חשו כי עליהם
לבוא. זה הטיפוס שהסימון-הטריכוטומי ( = + + )
היה יאה לו, לו היתה הטבלה IV משולשת אופנויות-התנהגות.
דוגמה אחרת, גם היא משולשת-אופנויות:
בשנות השמונים, כאשר אין אנוסי-בלמונטה הולכים עוד להתפלל בכנסיה, וכבר אינם
מתחתנים גם באמצעותו של הכומר-הכפרי,[63] לאחר שאחדים מהמבוגרים נימולו כבר, מגיעים אליהם מבקרים-יהודים כאלה ואחרים,
ומקיימים בבלמונטה תפילות-שבת וכיו"ב. רובה
של הקוואזי-קהילה המאראנית המתגבשת והולכת, ואשר טרם שבה רשמית לחיק
היהדות-האורתודוקסית, תואם את ( = + = ). כך
יכול להווצר איפוא סולם תלת-דתי עם מספר-חלופות רב. כאשר האופנויות התלת-דתיות
הינן דיכוטומיות בלבד, כבטבלה IV, יש רק 8 חלופות. אבל
אם נציב מלכתחילה סולם-תלת-דתי (יהודי/מאראני/נוצרי) אשר גם
ההתנהגות-הפולחנית שבו משולשת-אופנויות בעצם, (כן/חלקי/לא או בלשון אחרת: +
/ = / - ), החלופות האפשריות תוכפלנה פי כמה וכמה, מה גם ששוב יתהוו כאן מספר
טיפוסים שאינם-סבירים במציאות ובלתי-קיימים בפועל (כטיפוס 4 בטבלה IV
הדיכוטומית לעיל). מחמת העומס, טבלה כזו לא תוצג כאן בפרוטרוט.
הדגמה של טיפוסים סולמיים בבלמונטה על-פי תצפיותי
ב-1994-2000.
(טבלה V )
בטבלה V שלהלן, אתאר את אחַי ורעַי
עצמם, דמויות שאיתן ושכמותן התרועעתי רבות בבלמונטה וסביבתה בסוף שנות-התשעים.
הדגש עיקרי כאן יהא על דפוסי-התנהגותם הדתיים-המעשיים. לעתים השתמשתי
בטריכוטומיה של אופנויות-ההתנהגות שלהם, כיוון שכך השתקף בבהירות-רבה בתצפיותי.
אלה יודגמו להלן, על-רקע ההווי-היומיומי בעיירה. לדעתי יש בכוחם של תאורי-המקרה
להפיח רוח-חיים במגוון הטיפוסים-התאורטיים הנובעים מניתוח-הטבלאות.
אשר לטבלה V עצמה, בני-האנוסים מופיעים
בסדר-חלקי: מן היותר נוצרי, דרך היותר מאראני, ועד ליותר יהודי. אני סבורה שלא
נעלם מעיני טיפוס מהטיפוסים הקיימים במקום ברגע-נתון. טור אומדן-השכיחות
בטבלה מבוסס על הערכותי תוך התבוננות (אך לא על-בסיס ספירת-שכיחות)
בתופעות לאורך-הזמן, מאז 1994 ועד 2000. יש טיפוסים נדירים יותר (בעיקר אלה
הקוטביים עפ"י הסדר שבטבלה). ואילו את השכיחים יותר הדגשתי על-ידי
הדגמת כפולה של פרטים השונים זה מזה, אך המשתייכים לאותו הטיפוס (ר' טיפוס ד(1)
ו-ד(2) בטבלה V). להערכתי, על-בסיס הסתכלות
מרובת-שנים, השכיחות המוצגת בטבלה הינה דמויית עקומת-פעמון, כתופעות-חברתיות רבות
אחרות.
עם זאת, סבורתני שהטיפוסים-הנדירים שבראש
המידרג הולכים ומתמעטים עם הזמן, בעוד שלטיפוסים-הנדירים שבתחתית המידרג יש
סיכויים לקלוט את אותם הפרטים שעוד יגלשו אליהם מקרב הטיפוסים האחרים שמעליהם; או
אז בעתיד-כלשהו הם יתאכלסו וייעשו שכיחים יותר. וזאת, בגין רצונם העז של
צאצאי-האנוסים להכיר את היהדות-ההלכתית ולסגל את
מצוותיה-המעשיות, כמידת יכולתם הצנועה בנסיבות הקיימות.
טבלה .V
בני-האנוסים מבלמונטה המתאימים לטיפוסים-סולמיים:
טריכוטומיה של קיום מצוות ופולחנים באחת או יותר משלוש-הדתות:
יהדות/מאראניות/נצרות
[כן מקיים
(+) / מקיים חלקית (=) / לא מקיים (- )]
|
דתו של: |
שם [בדוי] |
קיום-מצוות |
אומדן-שכיחות |
||
|
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
|
|
א. * |
טוביאש מנדש קייטאנו, ג'וניור |
- |
- |
+ |
נדיר ביותר |
|
ב. |
ז'וזה-ז'ואן אוליביירה פינטו |
- |
- |
= |
קיים בסביבה |
|
ג. * |
רואי דה-סואוזה פריירה |
- |
+ |
- |
שכיח |
|
ד(1). |
מרסדס קייטאנו רודריגש |
= |
= |
= |
שכיח מאד |
|
ד(2). |
אנטוניו-מנואל דיוגו ואז' |
= |
= |
= |
שכיח מאד |
|
ה. |
אנה קייטאנו מוראון |
= |
+ |
- |
שכיח למדי |
|
ו. * |
אלדה לופש |
+ |
+ |
- |
שכיח** |
|
{ז |
}אדוארדו רפאייל, ג'וניור - { |
= |
= |
- |
שכיח |
|
+ |
- |
- |
נדיר ביותר כאן: חד-פעמי |
||
|
[*] הטיפוסים
(הדיכוטומיים) א., ג., ו., ו-ח. מצויים גם בטבלה IV. [**]
ביהדות-הנורמטיבית יש פחות דרישות כלפי האשה מאשר
בהוויה-המאראנית, ולכן בגיור יש משום הקלה לגביהן. הנשים, כולל
מעוטות-ההשכלה שבהן, לומדות על-פה, כהרגלן מימים ימימה, את המצוות-ההלכתיות
החדשות החלות עליהן עכשיו, כגון: כשרות, תפילות-בעברית, וכן קימה ונענועים
בתפילה, נשיקת ספר-התורה, ובכך כמעט די להן. מאידך, אצל הגברים, שבהוויה-המאראנית
היו נטולי-אחריות ומנהיגות-דתית, יש הכבדה יחסית, וזאת למרות שלא
צויידו כראוי בכל הידע המתבקש לצורך מלוי המצוות-ההלכתיות, וגם לא
בידיעת קרוא וכתוב בעברית, הנחוצה למנהיגות ולאחריות הנדרשות מהם עכשיו.
לכן נקל לחוקר להעניק בטבלה "פלוס" ביהדות לאשה יותר מאשר
לתיתו לגבר: הטיפוס ו. בטבלה V (=אלדה) שכיח יותר במציאות בבלמונטה מן הטיפוס ח. (=אדוארדו).
ואפילו לאדוארדו, המקדים את כולם (ר' להלן) נכונה עדין דרך ארוכה אל היהדות
הנורמטיבית! מכל מקום, יש לכבד את המאמצים הכנים והעקשניים של גברים ונשים כאחד
לסגל את הכללים ההלכתיים, למרות הקושי.
|
|||||
זאת ועוד, אחדים מהדיוקנאות שאתאר להלן יציבים
בהתנהגותם-הפולחנית (בין אם היא רב-דתית
או חד-דתית), ואחרים מתנדנדים תכופות ו/או פוסחים על הסעיפים, כאותו אדוארדו רפאייל
שסימונו ז.-ח. בטבלה V להלן (כיוון שהוא מתנדנד בין טיפוס ז. ל-ח.). ייאמר שהרקע לתנודות ולפסיחה על הסעיפים יכול להיות אישי,
כבמקרה שלו, או קולקטיבי: יש והגלישות מטיפוס לטיפוס משקפות דוקא את הקשיים
בקרב הקהילה-המתהווה גופה, כמפורט בהמשך.
6. שבעה דיוקנאות מבני-האנוסים והקשרם
התאורטי
הפן האישי
א.
טוביאש מנדש קייטאנו, ג'וניור [ - - +]
ב.
ז'וזה-ז'ואן אוליביירה פינטו [ - - = ]
ג.
רואי דה-סואוזה פריירה [ - + - ]
ד(1).
מרסדס קייטאנו רודריגש [ = = = ]
ד(2).
אנטוניו-מנואל דיוגו ואז' [ = = = ]
ה.
אנה קייטאנו מוראון [ = + - ]
ז.-ח.
אדוארדו רפאייל ג'וניור: ז' [ = = - ] ו- ח' [ + - - ]
אפנה עתה לתאור הדיוקנאות[64]
מצאצאי-האנוסים בבלמונטה, שבספור-חייהם המקוצר, או בנקודת מפגשם אתי, יש כדי לצקת
תוכן-אנושי במודלים-האנליטים שאיבחנתי באמצעות יישום טכניקת-גוטמן לממצאי-מחקרי
(ר' טבלה V לעיל). אתחיל בטיפוסים הנדירים דוקא, אלה ההולכים ופוחתים
בבלמונטה ובסביבתה, ומהם אעבור לטיפוסים השכיחים יותר כיום, הממלאים את
רחובות-הז'ודריה. את רשימת-הטיפוסים, הבנויה כרצף-לוגי, סוגרים שוב הנדירים
יותר עפ"י תצפיותי. אבל כאמור, האחרונים צפויים להתאכלס, עקב הרצון
הבולט להידמות ליהדות-ההלכתית. סיפוריהם ידגימו עד כמה חשוב להכיר בד בבד הן את
המודלים-התאורטיים והן את העלילות-האישיות, ולו רק מכיוון שגם במציאות
הכביכול-שולית של כפל-הפולחנים יש גיוון-רב.
מה גם שלא תמיד תיתכן חפיפה מושלמת בנקודת-זמן נתונה בין האדם-החי והתוסס לבין
הדגם-התאורטי שהוא אמור להמחיש.
א.
טוביאש מנדש קייטאנו, ג'וניור [ - - +]
|
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
- |
- |
+ |
מאראני
שהפך לכלי-קודש פרוטסטנטי
טיפוס נדיר
ביותר, חד-פעמי בעצם
כטיפוס-סולמי הוא נדיר בבלמונטה
וסביבתה, ואולי ייחודי. לראשונה ראיתי את טוביאש ב-1997, בהלוויה של גיסו רואי
ז"ל. הגיס-המנוח היה מאראני כל חייו, אבל לבקשת בנו היהודי-החדש, גיירוהו
לאחר מותו ומלו אותו תוך הענקת שם-עברי חדש: רועי. על קברו-הפתוח נישאו תפילות-הלכתיות ע"י אחד מבני-הקהילה. וזאת, כיוון שהשוחט-השכיר, בחור-ישיבה צעיר ובעצם פרח-רבנות מירושלים, המכהן בקודש בבלמונטה, מהיותו
חסר-בטחון - התחמק מביצוע-הפולחן מחשש מה יאמרו עליו רבותיו
בישיבה בירושלים, אם יתברר כי הגיור שלאחר-המות בוצע שלא כהלכה.
גיסו האמור של הנפטר, טוביאש, אשתו
אמיליה ובנו רפאייל עמדו בהלוויה מן הצד, גלויי-ראש משום-מה וצמודים לחומה, בנבדל
מן הקהילה. בנסיבות-משפחתיות של טקסי-מעבר, כמו
לידה, נישואין או פטירה, מתלכדות השורות של המתגיירים-החדשים ושל המאראנים שלא-התגיירו,
שכן בבלמונטה הכל קרובים מאד זה לזה, והפער בין יהודים למאראנים כלל אינו עמוק.
נוכחות ממושכת (שנתים ויותר) של רבנים בני-סמכא במקום אמנם נוטה מידי-פעם להעמיק
את הקרע, אך בהעדרם שבים החוטים-הפרומים ומתאחים חיש מהר. כיוון שהתבדלותם של
טוביאש ומשפחתו משני פלגי-החבורה האבלה גם-יחד היתה יוצאת-דופן בעיני, בדקתי במה
הענין, והסתבר לי כי זהו בנה של אחת הרבניות[65]
מהדור הקודם, עליו שמעתי ואותו לא הכרתי.
כיום, אחדים מבניה של הרבנית המנוחה הינם מעמודי-התווך של הקהילה-היהודית
העכשווית, ואילו אחרים, כאלמנתו של המת המונח לפנינו - נותרו מאראנים. ואילו
בנה-המתבדל שבכאן חי בעיר אחרת מזה שנים רבות, ושם, בנסיבות-אישיות הקשורות לאשתו
יותר מאשר לו עצמו, כך סיפרו לי שניהם מאוחר יותר, המיר את דתו והצטרף
לכת-פרוטסטנטית, הלוא היא "כנסיית-האלהים". למעשה כבר אינו קתולי, אבל
נוצרי בכל מאודו, מתפלל לישו בערגה רבה (ראיתיו בכנסייתו בשעת-התפילה), ובהתנהגותו
הינו מיסיונר בכל רמ"ח אבריו! בכל-זאת מצאתי להותיר את סימן-הפלוס בטור של
אמונתו (=הקתולית כביכול), משום שלדבריו אין זה משנה שעבר לפרוטסטנטיות. לדבריו
הכת שלו מאפשרת לו להרגיש בו-זמנית אפילו כיהודי (שהרי בעיניו מאראני=יהודי)
במקביל לאימוץ אמונתו-החדשה. לדבריו זו האחרונה מושתתת על אהבה בין הבריות בחסות
אהבת-האל - מתוך פתיחות לכל הדתות האחרות. אשר על-כן ניסה, כשהגעתי לעירו, לראות
גם בי אובייקט לפעילותו-המיסיונרית (הכושלת, במקרה שלי!). לדבריו גם אני
"יכולתי להשאר יהודיה ובו-זמנית לחבור לכת שלו"...
עם זאת, לא ניכר שהוא מקיים ולו מקצת
מהמצוות-המעשיות המתבקשות מכל-אחד משני הזרמים-היהודיים, היהדות-הנורמטיבית או
המאראנית. ואנו הרי דנים בטיפולוגיה של קיום-המצוות, ולא
באמונה-שבלב. בקהילתו-החדשה הוא אחד המשמשים-בקודש, ובניו לצידו גם הם נערי-מקהלה
או נגנים בתזמורת-הכנסייתית.
בין השאר שאל אותי אם אפשר לדעת מאיזה
משבטי-ישראל מוצאו. עניתי מה שעניתי. הוא הוסיף לשאול מאין לקוח הפסוק התנ"כי
שנחקק בעבר על כרכוב בית-הכנסת הבייניימי בבלמונטה. מספר חבקוק, עניתי. אמנם
הברית-הישנה מעניינת אותו, אך מסתבר שכלל אינו מתמצא בה. מצאתי לנחוץ להסביר לו גם
כיצד שמואל שווארץ תיארך ל-1297 את מועד הקמת
בית-הכנסת ההוא, עפ"י הגימטריה של מלים מסומנות באותו פסוק מספר-חבקוק. הוא התפלא לשמוע כי האותיות-העבריות מהוות
גם מספרים! לשם המחשה כיצד מחשבים גימטריה, ערכתי חישובים כאלה בשמות-הפרטיים של
שלושתינו. וכיוון שבאותו מעמד הסבירה לי אשתו כי שמות-המשפחה הפורטוגליים
(המרובים!) של כל פרט הינם למעשה בחירתו-האופציונלית מתוך מכלול שמות-המשפחה מכל
"ארבע-צלעותיו" (=הסבים), נמנעתי מחישוב הגימטריה לשמות-המשפחה של מי
משלושתנו...
הכתובת מספר חבקוק שהופיעה בכרכוב בית-הכנסת
העתיק
(מתוך קטלוג המוזיאון-היהודי שנפתח בבלמונטה באפריל 2005)
לטענתו, אמו הבינה שחווה התגלות
והמרת-דת, וגם הרגיעה אותו שאם בכך הגיע אל שלוות-הנפש שכה חסרה לו קודם לכן, הדבר
מקובל גם עליה והיא שְמחה בשמחתו. לא כך סוברת אחותו, מהאדוקות ביהדותן-החדשה,
ההלכתית: זו גורסת שהכל הקפידו שלאמם לא יוודע דבר עד למותה. בתמימותה סברה האם כי
בנה המרוחק נותר מאראני, במיוחד נוכח היותו נשוי למאראנית כמותו. לדברי-האחות,
אימם לא שערה בנפשה שמזה שנים רבות בנה משמש בפועל ככומר-נוצרי בעיר המחוז.
ב.
ז'וזה-ז'ואן אוליביירה פינטו [ - - = ]
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
- |
- |
= |
נצר
לבני-אנוסים, שנחשב בעבר ליהודי, בהיותו בחו"ל
טיפוס
קיים בסביבה
נהג זה שפגשתי, אינו יליד-בלמונטה,
אלא מאחד-הכפרים בסביבה, העובד כיום בבלמונטה. למעשה, מאראנים הפזורים בסביבה היו
(והינם עדין!) מסופחים דרך-קבע לגרעין-הקשה של המשפחות-המאראניות במקום. לא כן
במקרה שלו, שכן אביו היה אמנם מאראני, אך אמו נוצריה, ובעקבות נשואיהם הוקאו הם
וצאצאיהם אל מחוץ לקבוצת-המשפחות המאראניות במקום. כך סיפר לי באחד מימי סתיו
2000, עת עצר את מוניתו לידי, בתחנת-האוטובוס בה המתנתי, והציע לי הסעה-חינם למלון
שבו התגוררתי. בעיירה קטנה כבלמונטה כולם ידעו היכן אני מתגוררת בכל-פעם,
ונהגי-המוניות כמו בעלי חנויות-המכולת היו הראשונים לוודא זאת. וכך אמר לי:
- עלי בבקשה למונית, כיוון שהמלון שלך
ממילא בדרכי!
או אז סיפר לי את סיפורו... את התוגה
שהוא נוצר בלבו, ושאין מוצא ממנה, זיהיתי מיד בעיניו העצובות שנשקפו אלי מבעד לראי
מעל לראשו. בעבר התוודעתי כבר אל "צער-העולם המאראני", בשוטטי
כישראלית וכיהודיה-מוצהרת ברחבי-פורטוגל. ראיתיו בהרבה זוגות-עינים שהישירו אלי
מבט. לרוב היה זה בשעה שמצאו להזדהות בפני כצאצאי-האנוסים, תוך הבעת אותו צער כנה
על ההסטוריה שלהם-שלי על אדמה זו. בידי אחדים מהם היו פרטים על המוצאות את
משפחותיהם, מאז ההמרה ועד היום. אחרים הסיקו זאת רק לאור מנהגים בלתי-רגילים של
סבא או סבתא, מ"צלע" זו או אחרת שלהם, שהמאראניות בלבד יכלה להקנות להם
משמעות. לאחרים סופר הדבר בבגרותם - למשל משנפטר אחד ההורים - ע"י ההורה
הנותר. וזאת, למקרה שהבן/הבת ירצו להצטרף לפולחן-המאראני
(=מנהגי-האבלות והתפילות) או היהודי (כהליכה לבית-הכנסת). ויש גם מבני-בלמונטה שגילו זאת... בפריז,
בה עבדו באותה עת כפועלים-זרים, תוך צפיה בשידור בטלביזיה-הצרפתית (ב-1990). היה
זה בראותם את שארי-בשרם מופיעים בסרטם של ברנר
ועוד, שהוקרן בבירה-הצרפתית ב-1990.
ליד תחנת-המוניות שבככר-המרכזית
ע"ש פדרו קאבראל (מגלה ברזיל), 1996
באשר לו עצמו, גם הוא היגר כרבים
מבני-פורטוגל כדי לחפש את פרנסתו בניכר. בהיותו בארץ דוברת-אנגלית, בה עבד עשרות
בשנים וממנה שב לאחרונה לכפרו, היה במשך 23 שנים רצופות... חבר במועדון-היהודי! בשונה מההווי-המאראני שבפורטוגל,
הקהילה-היהודית שם לא דחתה אותו בגין אמו-הנוכריה, בעוד ייחוסו למוצא
יהודי-מאראני נובע מקו-האב בלבד. כששב לפורטוגל, איתרע מזלו ויכול היה להתבונן
מהצד בתהליך-ההתגיירות בבלמונטה, בחסות הרבנים-האורתודוקסים
מישראל. מדבריו הסקתי שאז הבין כי אין טעם בנסיונו להתקרב לקהילה-החדשה במקום,
כיוון שגם אשתו נוצריה, וכתוצאה מכך: גם בניו. לבי נשבר...
כשירדתי לבסוף בפתח מלוני, סרב לקבל כל
תשלום. הוא נאות לתת לי את כרטיס-הבקור שלו, בו רשום לצד שמו גם מספר הטלטקסי שלו,
למרות שידע כי יש לי נהג-מועדף קבוע מתחנתו הוא. מי יודע, אמרתי לו, אולי פעם?
ג.
רואי דה-סואוזה פריירה [ - + - ]
|
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
- |
+ |
- |
מי שבחר להשאר מאראני
טיפוס שכיח
בדומה לרואי, מצויים בבלמונטה ובסביבתה עוד
כמה מאראנים ומאראניות התואמים את הטיפוס האנליטי הזה, של קיום המצוות-המאראניות בלבד, ללא קיום כלשהו של מצוות יהודית-הלכתיות
או נוצריות-קתוליות. אבל כנראה שדורם הולך ופוחת מן העולם, לטובת אתאיזם, או
הטמעות בסביבה-הנוצרית מחד; או מנגד, לטובת הגל (או האדווה-הקלה? ימים יגידו), של
התעניינות בשיבה-ליהדות ברחבי-פורטוגל, שרק מעטים מממשים אותה בפועל, כפי שאכן
התרחש בבלמונטה.
- אני הרי יודע יותר ממך,rapariga minha
(=עלמתי), כי אני כבר כבן שבעים שנה, ואת צעירה ממני! - היה חוזר ומזכיר לי
בשיחותינו הרבות, כשגילו (ומספר מחלותיו) עולה משנה לשנה; כאילו מניינם מעיד על
קניית-ידע רב, ממש תואר-אקדמי! בכל מקרה, הוא נראה זקן בהרבה מכפי שנותיו. הגורל
התאכזר אליו ואל אחדים מילדיו, שחלו או נפטרו בגיל צעיר. בשל כך ראה עצמו מחויב
לנותרים, כמו גם לנכדיו. במהלך חייו הבוגרים עבד קשה יחד עם אשתו לפרנסת-המשפחה.
שניהם היגרו לצורך זה לארץ-דוברת-צרפתית, כרבים אחרים בעיירה, ועבדו
כפועלים-שחורים בשולי אזורים-כפריים נידחים, משאירים את צעירי-ילדיהם אצל שארים
בבלמונטה. בחוץ-לארץ מצא רואי עבודה... בבית-חרושת לייצור נקניק-חזיר (עוד התעמרות
של הגורל-האכזר במאראני זה?), ואילו אשתו - במלאכות קשות אחרות.
לפעמים שמח רואי להחליף אתי מעט-מילים
בצרפתית, מאלה הזכורות לו ולי עדין. משנתקלנו זו בזה בשווקים, כגון: ביריד-סיטונאי
בסביבה, בשעת בוקר שלקראת-זריחה, תמיד השתדל לעמוד עבורי על המקח עם הרוכלים, שכניו
משכבר הימים ועמיתיו-למקצוע כיום. יעידו הכפיות-הקטנות שקניתי בחצי-חינם בזכותו.
בכל פעם נתפס מחדש לתקווה שאסכים לקנות ממנו שמיכה-עבה או שתים. את ההסבר שלמעשה
אין לי צורך בהן בת"א, שאת אקלימה השוויתי לצורך-המחשה לאלגארבה
שבדרום-פורטוגל, לא היה מוכן לקבל.
- למה לי לשלם מסים או לתרום לבית-הכנסת, הרי ממילא אני יהודי! - היה מתריס - ואני
לא צריך להוכיח לאף-אחד שכך הוא! וגם אין לי צורך בבית-כנסת
כדי להתפלל. בין כה וכה אני יותר יהודי מכם! אני אוכל מזון קר בשבת וחג, את בודאי לא, נכון? הא ראיה שאני יותר יהודי
מכם! ובכלל, איך זה שאתם מחשיבים עצמכם כיהודים? אתם הרי נוהגים להתגרש בישראל...
וכי מסוגלים יהודים לעשות דבר כזה? הגרושין פשוט אינם יכולים להיות יהודיים!
- בואי ואראה לך את טוביאש-הקדוש (=טוביה
מהספרים-החיצוניים)! - התנדב פעם להעלות אותי לסיור בסלונים שבביתו, הגם שלא בהם
ניהלנו את עיקר שיחותינו, כיוון שהוא ואשתו מבלים את מרבית עתותיהם במרתף-הבית.
ושם למעלה, באחד הסלונים שנועדו בעיקר לתצוגה כסמלי-סטטוס כפריים, על מזנוניהם
עמוסי מערכות הכוסות והצלחות, שם נעצר והצביע אל מולנו. ומה רואות עיני?
ריקוע-נחושת התלוי לצד אחד המזנונים. אבל, אין בריקוע כל טוביאש כזה או
אחר! מתואר בו משהו שונה לחלוטין...
- האין זו עקדת-יצחק? - אני מציעה
לו - הנה המאכלת, הנה המשרתים, וגם האייל ישנו!
- אוי! את צודקת - לואט הזקן - זה באמת
יצחק! - ומיד הוא פוצח בדיקלום של שירת עקדת-יצחק,
מה שמזניק אלינו כהרף-עין את אשתו-החולה, שקודם לכן היתה שרועה בקומת-המרתף, וזו
נוזפת בו, מתנשפת:
- מה קרה לך, השתגעת?? תשתוק כבר! - ככל
תפילותיהם, גם השירה הזו סודית כמובן, ולא זה היה
המועד הנאות לשאתה, ובעיקר לא בפני זרים!! ומי רגיש לניואנסים של הפולחן אם לא הנשים המופקדות על כך? והגבר-המאראני
יקבל תמיד את דעת אשתו בנושאי-דת, ויישמע לכל פקודותיה בנדון. ראיתי זאת גם
בקרב זוגות אחרים, ואף בקרב אלה שהתגיירו, לרבות הצעירים. כמובן, רואי וזוגתו כלל
אינם מודעים לכך ששירת-העקדה כבר פורסמה ברבים
ב-1925 ע"י שמואל שווארץ![66]
שהרי ספרים אינם הצד-החזק של מי מהם. בזכות טעותו של רואי בזיהוי-הנושא
בריקוע-הנחושת (טוביאש/עקדה), חיפשתי מאוחר יותר את הספר-החיצוני טוביה
וקראתי בו. מאז השתפרה בקיאותי גם בכל המוצאות את חביב-המאראנים המלאך-רפאל. כשנה מאוחר יותר רואי פונה אלי:
- אולי תקחי ממני את החתול שבתי
שיכנה בביתי בצאתה לחופשה באלגארבה? כבר אזל המזון שקניתי עבורו, ואילו הם מתאחרים
לשוב הביתה בכמה ימים. - הוא מפציר בי.
- חתול? לא ולא! אילו היה זה כלב,
מילא, הייתי שמחה לעזור לך. - אני עונה לו. מאד הופתעתי מהבעתו-המרוכזת למשמע
תשובתי. מה קורה? והוא, כמו מחפש פשר לדברי... לאחר דקות ארוכות הוא פולט לבסוף:
- גם למלאך
היה כלב! - ואכן הוא צודק: למלאך רפאל
היה כלב-מלווה, ככתוב בספר טוביה... כלב ולא חתול! אני מאשרת
לו שבכך לפחות אני בודאי תואמת את המלאך... לימים נברתי באי-אילו ספרי-אמנות
ונוכחתי, שלאורך תולדות-האמנות הצמידו אמנים כאלה ואחרים כלבים מכלבים שונים למלאך-רפאל. ונדמה לי שביצירות אלה, פרט לדוברמן
ולצ'יוואוואה, כל כלב אחר צלח לשמש דוגמן לכלבו של המלאך.
עכשיו, כשאחת מבנותיו נשואה
לפעיל-הקהילה, מאלה שקידמו את המאראנים לקראת התגיירותם, ועל שולחנה-שלה נכתבו
בסוף שנות-השמונים תקנות העמותה-היהודית, זו שקדמה בכשנה להיווצרות הקהילה-היהודית
כגוף-משפטי רשמי, ברור שגם רוואי אינו מתייצב יותר בכנסיה. וזאת למרות שככל
משפחתו, ודאי הוא שנישא גם ע"י הכומר בכנסיה-המקומית. מבחינה זו אף המסכה שלו
נשרה מעל פניו, למרות שנמנע מהתגיירות. כמו רבים אחרים שנחשפו בבלמונטה, נשאר נאמן
להוויתו-המאראנית. ואכן, לפני טקסים-מאראנים סודיים שאשתו חייבת בהם, נהג להתדפק על דלתה של בתו זו,
למרות שהתגיירה, ולחלות את פניה, שכן אמה נזקקת לנוכחותה בעת חציית ים-סוף הסודית, על גדת-הזזרה בחמש-שש לפנות בוקר,
או: למשך ערב-שלם לפני הכיפור, לצורך שזירת-הפתילות
לנרות-הנשמה, למשל. שאז הוא מצפה מבתו לסגור את בית-העסק המשגשג שלה,
להתחמק מן הסוציולוגים האורבים לפתחה, ולצעוד בהחבא בדרך אל בית-אמה
בסימטאות-עקלקלות, שתאנים בשלות נושרות אליהן מעבר לגדרות, ושתרנגול-הודו בודד,
עלוב ומדולדל, משוטט לו בהן להנאתו. למעשה בית זה מצוי סמוך לככר-המרכזית בעיירה,
ככר פדרו אלבארס קאבראל,[67] וניתן להגיע אליו גם בדרך-המלך.
רואי, אני מודה לך על כל מה שלימדת
אותי. לבטח לא אשכח אותך!
ד(1).
מרסדס קייטאנו רודריגש [ = = = ]
|
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
= |
= |
= |
הנהנית חלקית מכל שלוש-הדתות
טיפוס שכיח מאד
צעירה רווקה וחרוצה בשנות העשרים לחייה,
שרבים ממשפחתה התגיירו, והיא והוריה בכללם. מאחר שהמתגיירים-החדשים טרם הפנימו את
כל כללי-ההלכה, השתתפותה בקיום המצוות-ההלכתיות חלקית, בעצם כמו הכל בבלמונטה, החסרים הכוונה
בנדון. לא כן הסבא שלה: הוא בחר להשאר מאראני, ותודות למכר משותף, היה הראשון
שהכרתי במקום. הוא זה שהביאני כבר ביום הראשון להגיעי לבלמונטה, קודם לראש-השנה ב-1994, אל הבוטיק ללבני-נשים שבבעלותה.
- בואי להכיר את הרבינ
של בלמונטה. - אמר לי הסבא המרוצה-מעצמו בחנותו שבככר, והושיב אותי בטנדר שלו, על
שני שקים בלתי-מזוהים שהיו מונחים על המושב בקבינה, ושרק אח"כ הסתבר לי,
להוותי, כי הם מכילים פלפל-טחון.
- אבל לא נראה לי שבחנות זו ישנו רב כלשהו! - אני מוחה, המומה משנודעת לי
תכולת-השקים עליהם אני יושבת, כמו גם מחזותו של חלון-הראווה עתיר-המלמלה והתחרה
שבחזית, שכמובן אינה יאה למגורי-רבנים במיוחד.
- לא תרצי להכיר קודם את נכדתי? הרי היא
בעלת-הבוטיק. וזה בדיוק בדרך! ואחר-כן אקחך לרב. - נסתתמו טענותי. אחרי-כן ראיתי
את מרסדס לעתים קרובות בבית-הכנסת, בשבתות ובעיקר בחגים, שם היא מסתופפת בעזרת-הנשים עם כל שארותיה. בימי-כיפור מצטרפת אליהן גם סבתה-המאראנית. לימים הפכתי
ללקוחה קבועה שלה.
הנשואים אצל המאראנים מוסדרים מראש
ע"י המשפחות, לאחר הולדת-הבנים. אלא שהמציאות, ומושגי-ההתאהבות של
המאה-העשרים, הביאו גם אותה לכדי נשואין-מתוך-אהבה, כמו שקרה לזוגות נוספים
מצעירי-בלמונטה. במקרה שלה, בחיר-ליבה הינו בחור נוצרי, שיהדותה כלל אינה מפריעה
לו, כמסתבר.[68]
יש ומחזרים-נוצריים קונים לאהובותיהם היהודיות או ל"מתייהדות" (שטרם
השלימו את תהליך-הגיור), שרשרת-זהב עם תליון "יהודי": מגן-דוד/ חמסה/
התיבות-העבריות "חי", ככל שיעלה המזלג אצל הצורפים, מקומיים או מרוחקים.
כעבור שנים מעטות התקיימו נשואיה של
מרסדס לבחיר-ליבה הנוצרי בעיירה סמוכה בה קבעו לאחר-מכן את מגוריהם, וכמקובל, בטקס
שנערך בכנסיה ביום-השבת! אך בעיני ראיתי שהיא מתמידה לאחר נשואיה להתייצב בבית-הכנסת שבבלמונטה, לצד אמה ואף סבתה-המאראנית,
לפחות בשני-החגים העיקריים, כיפור ופסח, אם לא בשבתות. בעלים-נוצריים יסיעו אז את נשותיהם גם מרחק של
70 ק"מ ומעלה, כדי שתתפללנה בבית-הכנסת
בבלמונטה, וימתינו בחוץ מתוך כבוד לנשותיהם ולאתר, עד שתסיימנה להתפלל. והיה גם מי
מהבעלים הבוגרים יותר, שבחר להתגייר-לדינא (=הגיור-המחמיר, המיועד לגויים), לצד
אשתו שגוירה-לחומרא (הגיור-המקל עם מי שמוצאו היהודי כמעט-ודאי), ולמלא אחר כל
המצוות שלימדו הרבינו. יצויין כי גם לאחר
הגיור-הקבוצתי, נשים הנישאות לנוצרים מודעות לכך שבניהן אחריהן יהודיים הם, ואין
הן מוטרדות מעצם בחירתן בבעל-גי (=(goio. מהכרותי את נטית-ליבם של צאצאי-המאראנים,
אף כי לא ווידאתי זאת במו-עיני, סביר שגם מרסדס משתתפת בשזירת
הפתילות-המקודשות, אם לא לצד אמה-היהודיה, אזי לצד סבתה-המאראנית. על
הפולחן הזה אף-אחת בבלמונטה לא מוכנה לוותר עדין.
ד(2).
אנטוניו-מנואל דיוגו ואז' [ = = = ]
|
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
= |
= |
= |
כקודמתו, גם הוא נהנה מכל שלושת העולמות הדתיים
טיפוס שכיח מאד
בעל בעמיו, האוהב את החיים-הטובים: דירה
נאה, כלים נאים, בגדים מהודרים + עניבה, מאכלים טובים. אבל, הגורל התעמר בו, ובנו,
שמת בדמי-ימיו עוד בטרם הגיורים, קבור כמאראני בבית-העלמין החדש שבשולי העיירה. גם
באתר-הקבורה הקודם, הסמוך לקאשטלו (=המבצר) ולכנסיה שבפסגת-ההר, נחים רבים
מהמאראנים. אבל בזה החדש, שבשולי העיירה, טמונים גם אחדים מהמתגיירים, לצדם הן של
נוצרים שנפטרו לאחרונה בעיירה, והן של אחיהם-המאראנים שלא התגיירו. את אלה נהוג
לקבור בטקס-נוצרי באמצעות הכומר, מתחת למצבה שעליה חרוט צלב, או לחילופין... מגן-דוד. אמנם החלקה שיועדה בסוף 1996 לבית-עלמין
יהודי-ספציפי, גובלת באתר זה, אלא שהיתה זו חלקת-מריבה, ובמשך מספר שנים לא ניתן
היה להטמין בה ולו נפטר-יהודי אחד לרפואה, עד שהמחלוקות תבואנה על פתרונן. והן
באו, סביב שנת-המילניום.
אנטוניו-מנואל היה מראשוני המתגיירים,
ביחד עם רעייתו קלרה. הם מרבים להתייצב בבית-הכנסת
וכן לבקר לעתים קרובות בבית-הרב, וגם לבקש ממנו
לפעמים ברכה-אישית. או אז ישלשלו לידיו תרומה
כלשהי למטרות צדקה. גם בבית-הכנסת הוא תורם רבות,
בעיקר סכומים קטנים או בינוניים. כמקובל בבלמונטה, לעתים קרובות קלרה תתרום בנפרד
ממנו, לזכר מתיה ובהם בנה ז"ל, כמו גם לכבוד השארים החיים שלה. יש וניתן
לראות את אנטוניו רוקד עם ספר-התורה
ש"קנה" בתרומותיו.
בית הקברות הנוצרי הישן, בו קבורים
רבים מן האנוסים, 1996
אבל על חציית
ים-סוף לא איש כמוהו יוותר! כמו-כן אפשר לראותו בפיקניק
של פסח שלחוף-הזזרה בתפילת-ערבית מאראנית,
כשימינו מחפה על עיניו, בצוותא עם חברים מאראנים שלא-התגיירו. נוכחות הרבינו על-הגדה לא מרתיעה אותם כלל. אשתו משתתפת כמובן בהכנת-הפתילות בבית-אמה, כשגם הוא, יחד עם גברים אחרים
ממשפחתה, משגיחים מחוץ-לבית. בראש-השנה הם מבלים
כך: בבוקר בבית-הכנסת, מתרגשים למשמע-השופר ההלכתי, מרבים לנשק את המזוזה
במגע-יד, וכן ינשקו את ספר-התורה: היא מרחוק, מן
העזרה, ואילו הוא בנגיעת-ידו בגווילי-התורה,
כשאצבעותיו כרוכות בציצית. מנגד אחרי-הצהרים,
אנטוניו-מנואל וקלרה נוסעים ברכבם-הפרטי לבקור-משפחתי אצל החמות מריה-דה-קונססאו
(=מילולית: מריה של ההתעברות-הקדושה) שבחרה שלא-להתגייר ונשארה מאראנית. אשר על כן
חנותה (הסמוכה לביתם, בעצם) פתוחה גם בראש-השנה,
השכוח בהוויה-המאראנית. שם, בין הקונים לבין ערימות-הסחורה, הם מנווטים את דרכם
וחוברים אליה.
אנטוניו-מנואל מצליח מאד כלכלית, עד כדי
כך שהנוכלים המתחזים בעולם כולו לנציגי ממשלת-ניגריה הגיעו גם אליו בהצעה להשקעות
משתלמות, בחסות מיניסטריון זה או אחר בניגריה. לכן לא ייפלא שגם הכומר-המקומי מצא
לנכון לבקש דוקא ממנו תרומה... להקמת-קפלה
בבית-הקברות הנוצרי החדש, המרוחק במקצת מהאתרים-הנוצריים. אולי קיבל ממנו כמה
פרוטות? יתכן, אך בודאי שלא מעבר לכך.
עולים מיד בזכרון ימים אחרים במאות
קודמות: ב-1585~ תרם נוצרי-חדש אחד, רודריגו לופס, להקמתה של "קפלת-התענוגות" בברגנצה. לאחר-מכן, משנשפט
כ"מתייהד", מחקו מהאתר את זהות-התורם.[69] בשעתו, שיקוליו של רודריגו לופס הנרדף היו
אינסטרומנטאליים גרידא: הוא רצה להקל בכך את הצטרפותו אל המעמד-הגבוה של
הנוצרים-הוותיקים, מעמד שלמעשה דחה אותו. כאן ועכשיו, אפשר להבין את אנטוניו,
ששיקוליו אינם כאלה, שהרי בנו ושארים נוספים שלו נקברו בקבורה-נוצרית
בבית-העלמין החדש... אמנם על קברים אלה, לרבות של מי שלא התגיירו כהלכה,
מונחות לעתים מצבות המעוטרות במגן-דוד גדול; אך אין
המגן-דוד משמש ערובה לכך שהנפטר נימול או התגייר, לפני או אחרי-מותו, או שבטרם פטירתו
הביע משאלה כי תיוג-יהודי מובהק יוטבע עליו וילווהו מכאן ואילך, עד לתחית-המתים...
אמונה שלא מעטים מחזיקים בה כאן.
קבר-זוגי בבית-הקברות הישן, בו מגן-דוד רק
על אחד מהקברים, 1966 (ייתכנו סיבות שונות לכך)
משנפטר לא מזמן חותנו המאראני פדרו
ז"ל, אנטוניו-מנואל התנגד למילתו ולגיורו לאחר-המות,
כנהוג בקהילת-בלמונטה כיום. תחת זאת דאג לקבורתו-הנוצרית בחסות הכומר,
כדרך-המאראנים. בשל הבקורת של יתר בני-הקהילה על מי שנחשב עד אז לעמוד-תווך
בקהל-הקדוש, נמנעה ממנו הגישה לתפילות בבית-הכנסת
למשך זמן רב. והיתה זו אשתו קלרה, שבהוויה-המאראנית היתה ממילא ברת-הסמכא בעיניהם
בנושאי-הדת, שייצגה אז כלפי הרבנים, ההלכה ואלוהי-היהדות-הנורמטיבית את
האינטרסים-הדתיים של כל משפחתה, החיים והמתים. לאורך כל העת שבעלה הוחרם, התמידה
היא להתייצב בבית-הכנסת, בכל שבת-בבוקר ובחגים, ממש
כדרכה מימים-ימימה, ולבקש מהרב/ השוחט/ המבקר-הזר/
בן-הקהילה המשמש לפני התיבה שישא תפילה-הלכתית זו או אחרת, ולו היתה מעלה את תרומותיה כרגיל. לאחר-זמן זכיתי לראות בשובו לבית-הכנסת, פותח את ההיכל ומחבק ספר-תורה, כאשר אהב.
ה. אנה
קייטאנו מוראון [ = + - ]
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
= |
+ |
- |
מי שאינה מרפה מקיום-מצוות
מאראניות אף-כי התגיירה כהלכה
טיפוס שכיח למדי
לפעמים, בימי החורף-הקרים, ניתן למצוא
את אנה יושבת על מפתן-חנותה, מתחממת באור השמש, ועד שיבואו הקונים היא סורגת לה,
או לחילופין: מתפללת תפילות-מאראניות... מתוך
ספרו של דוד קאנלו (1987), חוקר-המאראנים
העכשווי בבלמונטה, מורה להסטוריה וחבר-הנהלה בבית-הספר בו לומדים בניה[70].
היא מתפללת בשקט, כדרך המאראנים, ואין היא מודעת לכך כלל שקומץ-שגיאות השתרבב לספר
שבידיה (שהיה מהראשונים שכתב המחבר בנושא החדש לו, ולשבחו ייאמר כי תיקן אותן
בכתובים מאוחרים יותר שלו).[71] במקרה זה היתה מטיבה אנה לעשות לו למדה מפי
אמה את תפילותיה שבעל-פה, ככל הבנות. אבל, את אנה גידלה מטפלת-נוצריה דוקא, אשר
על-כן בילדותה דימוייה-העצמי היה גם הוא נוצרי לכל דבר. ורק מואחר יותר הבינה שהיא
יהודיה-מאראנית, בעצם. ולפעמים, כך התריסה בפנינו, היתה אנה מוכנה לחזור לחוויות
ילדותה-הנוצרית (ובהזדמנות זו: לקבל כאן אצלנו ציון "פלוס" בנצרות,
בטיפולוגיה שבטבלאות דלעיל). התריסה ותו-לא!
גם לה, כלרבות אחרות בקהילה, יש
חברות-נוצריות היקרות לה לא פחות משארותיה בנות-הקהילה. עם זאת, נקשרה
בקשרי-ידידות אמיצים גם עם אשת אחד הרבנים הישראליים
ששרתו בבלמונטה. בכל-זאת, היכולת לפלוט משפט כמו: "אל תתלבשי כיהודיה!"
ייחודית לה, אם לזכר הימים שדימתה שהיא עצמה איננה כזו, או אולי לכבוד הבוטיק שלה.
ואמנם היא מתלבשת, כמו עוד שלוש-ארבע נשים צעירות ומודרניות בעיירה, ויהודיות
דוקא, לפי "הצעקה האחרונה" מפריז (שנפוצה משם לליסבון והלאה לפריפריה).
הללו, חסידות צו-האופנה, כולן בעלות-בוטיקים להלבשה, בעצם.
מנגד, כדרך רוב המבוגרות, אמה עטויה
שחור-עד, וצועדת תמיד בנעלים שטוחות וגרבי-צמר עבים תואמים. מבוגרות אחרות עשויות
להוסיף לעתים גם שאל-רחב ומטפחת-ראש שחורה; לא כן אמה של אנה, שראשה תמיד גלוי.
ככל הנשים שגויירו-לחומרא, גם אנה צועדת לבית-הכנסת
חבושת-כובע, ובמקרה שלה – חדיש, שלא היה מבייש גם את ליידי-די בשעתה. אך למען
האמת, אין היא מרבה לפקוד אותו, למעט בחגים
הכרחיים, וככל שמתבקש מתפקידיו של בעלה בקהילה.
את החגים
היא חוגגת ככל יכולתה עפ"י ההלכה. לבקשתה,
הצטיידתי בארץ בטרם בואי לבלמונטה בערימות של מרק-עוף כשר.
כן נסענו לערוך קניות לקראת הפסח במרכול-אזורי
בעיירה שכנה. בגין רצונה להכין חרוסת כהלכה,
טלפנתי בסמוך לערב-החג מבלמונטה לחברים בירושלים, לשם קבלת מתכון-מזורז לחרוסת
מצוינת, כיוון שהמתכון מבית-אמי מחייב עמל-רב. לאור הכנותינו המשותפות במטבחה: החרוסת, החסה, הקערה וכדו', היא רוכשת לי אמון ולואטת
לי בסודי-סודות... שבחגים היא עדין אוכלת... מזון קר! לבעלה, לילדים ולאורחים היא
אמנם מבשלת אוכל-בשרי חם, אך היא עצמה אינה נוגעת בו מעולם. ההרגלים-ההלכתיים, מסתבר, נקנים לאורך-זמן. זוהי תורה נלמדת שיש להרביץ, אם יש בנמצא מורה-הלכה היכול לעשות זאת. ואילו בבלמונטה, הרבנים ונשותיהם מעולם לא שרתו ברצף. הקיטוע הזה
בתהליך-הלמידה מותיר את המתגיירים חסרי-ידע ונואשים למדי. מסתבר שאצל אנה
הדת-המאראנית והדת היהודית-ההלכתית מתערבלות זו בזו בערבוביה מידי-פעם.
כיוון שהתיידדנו, קרה שהציעה לי לנסוע
לעיר השכנה ביום מסוים.
- אבל חג
אז! – אני מזדעקת. אמנם מבלבל אותם שבהיותי תושבת-ישראל חל עלי מספר קטן יותר של ימי-חג בהשוואה ליושבים-בגלות. אבל הפעם מדובר ביום-חג החל על שתינו - היום השני בראש-השנה! והיא:
- שאלתי את אבי, והוא בקי-גדול בדינים-היהודיים (=כוונתה לדינים-המאראניים,
שהרי כיוון שלא התגייר - אין לו מושג בנושא היהדות-ההלכתית!
לפי המסורת-המאראנית, מן הדין היה שתשאל את אמה בעצם, אך אין היא נוטה לעשות זאת,
מטעמיה שלה), והוא אומר שאת טועה: מותר ליהודים לנסוע ברכב בחגי-ישראל. את פשוט טועה! – היא מסכמת את הנושא, אליבא
דאביה.
בית מתקלף במרכז בלמונטה
את בניה היא רוצה ללמד עברית, וכן היא
מחפשת סידור הולם, עפ"י יכולתה הכלכלית, לבקר בהרכב-המשפחתי המלא בישראל.
ופעם סברה שכבר הגיע המועד, ונתבדתה. מצד שני, כמו רבים וטובים בקהילה, לא תיתן
לבניה הגדולים להפסיד לימודים בגלל אותם חגי-ישראל
שבעיניה הם משניים, כראש-השנה. ושוב, היא אינה
יחידה בכך, כמובן.
חביבתי אנה, עוד ארוכה דרכך אל
היהדות-הנורמטיבית, למרות הרצון הטוב שאת משקיעה. הלואי ויכולתי לקצר לך דרך זו,
שכן נעמת לי מאד.
ו.
אלדה לופש [ + + - ]
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
+ |
+ |
- |
מי שהתגיירה כהלכה, אך תקיים
מצוות-מארניות מידי פעם
טיפוס שכיח
אלדה הינה אחת מהמטרוניתות-הקשישות
והמכובדות שקיבלה את היהדות-הנורמטיבית בגל-הגיורים הראשון, על בניה, בנותיה
ונכדיה, לרבות בעלה שנימול בזקנתו, כיוון שבנה
היה אחד מהגברים-הצעירים שהובילו את מהלך השיבה ליהדות-הנורמטיבית. ביתה-העתיק
בשכונה-היהודית "מרוקוש" נבנה בהדרגה לאורך מאות בשנים, וסגנונו אינו
אחיד: חלקו נחצב בסלע וכולו עתיר מדרגות וכוכים. מביתה משתפלות במדרון-ההר החצר
וחלקת גן-הירק, הכוללות עצי-פרי, ובהן משוטטים עופות, חתולים ולפעמים גם כלב.
אלדה שייכת לדור-הנשים שנהגו להדליק נרות-שבת בארון-קיר חצוב הסמוי מן העין, בחלקו העתיק של
הבית. בקופסת-פח מיוחדת בארון זה שוכנות כיום כופתאות-הבצק
של הפסח-המאראני[72], מאלה שנשמרו מסורתית משנה לשנה, לשמחתם של
אותם התיירים הזוכים לגילוי-לבה ולתצוגתם בהתאם. בסוכות 1996 טענה שאלו שראינו אז
בקופסתה - הינן כבנות ארבע שנים, שכן מאז שהתגיירו אין כבר צורך לאפות כדורים אלה
נשים דמויות-אלדה (שגם שמה כזכור בדוי)
ברחובותיה של בלמונטה
אצל אלדה מילה בסלע, אך כל שתאמר -
משמעותי ושקול. תפקידה לגבי נכדים ונינים רכים הוא החינוך-הראשוני, והיא זו
שמעניקה אותו לילודים, בדרך-כלל לצד הוריהם, אך לעתים בעצמה. לרוב יהא זה בבית, אך
יש וישאו יחד איתה את הטף אל השווקים. וכך, אחת לשבועיים ניתן למצוא אותה בשוק
המתפרס מסביב לככר פדרו-קאבראל בעיירה. כסופת-שיער ולבושה מסורתית בשחור-עד, לרבות
כסוי-הראש, השאל והסינור מרובה-הכיסים, היא שומרת על הטף ועל הדוכן-המשפחתי, ומידי
פעם אף מוכרת מוצרים בישיבה, מחמת גילה. על דוכנה פריטי-טקסטיל לרוב, ולצד הדוכן
מונחות שרשראות מעי-בקר, שנוקו ועובדו בבית לאחר השחיטה,
או יובאו מפאקיסטאן, לצורך מכירה לכפריים-הרריים מהסביבה. אלה נוהגים לייצר
באמצעותם נקניק-חזיר ביתי.
מדוכנה קניתי כמתנות סינורים-שחורים
לרוב, שהיו לצערי מופחתי-כיסים, לעומת מה שראיתי אצל המוכרות בשווקים. כמוה, כל
בעלות-הדוכנים סביב: נוצריות, צועניות, יהודיות, או מאראניות משתמשות בשפעת-כיסיהן
למידור פריטים חיוניים: בכיס אחד מונחים המספריים, בשני סרט-המדידה, דמי-הפדיון
בשלישי, ואילו ברביעי מתארח זמנית כריך או פרי - לה או לנכד. בכיס נוסף: העודף
שקונה כלשהו טרם נטל, וכיוצא-בזה.
פעם לאטה לי אלדה בגילוי-לב שחבל שאינה
יכולה להיכנס בסינורה גם לבית-הכנסת, כיוון שהיא
מורגלת אליו עד כי קשה לה להפרד ממנו; אלא שלדעתה אין זה נאה! באחד הערבים, כשחשה
ברע, מצאתיה מכורבלת במטה, עוטה את מכלול בגדיה-השחורים, לרבות מטפחת-הראש. כיוון
שלא ראיתי את הסינור מונח בצד, תהיתי: היתכן שחגרה גם אותו על משכבה בלילות? בשבתות וחגים אפשר למצוא אותה בעזרת-הנשים בבית-הכנסת, עם אחיותיה וצאצאיה. בנותיה מצטיידות שם בספרי-תפילות הלכתיים (=תלת-לשוניים: בעברית,
בפורטוגלית ובטרנסליטראציה-לטינית של העברית), והן מקלות עליה לשאת את התפילות העבריות "החדשות".[73]
- O Sarica! - כך קראה לי בתה איזאבל אל
ביתן, ופניה חמורות-סבר. היה זה בחג-הפסח 1996,
וחוויה זו לא במהרה אשכחנה. מסתבר שזומנתי להליך המקביל ל"משפט-חברים"
בהוויה-הישראלית; ובעצם, על הרקע-המאראני ובהעדר הגברים,
ל"משפט-חבֵרות". אלדה ואחותה, על בנותיהן וכלותיהן, לרבות הנכדה קאטיה
על טפה, כל אלה בקשו לקבל ממני הסברים אודות השמועה שגונבה לאזניהן, כי נראיתי נכנסת...
לאיטליז-טרף! הייתכן?? זימוני לבירור זה מעלה בי כהרף-עין
אסוציאציות אל שמואל שווארץ, שהועמד
ל"מבחן-ביהדות" ב-1917, לפי דרישת נשות-בלמונטה. אבל עכשיו אין זה מבחן:
היהודיות-החדשות באות חשבון אתי, היהודיה-מלידה, על קיום אותן מצוות-כשרות שבמשך חמש-מאות שנה נבצר מאמהותיהן
ומהן-עצמן לקיימן!
מששמעתי את "ההאשמה" כאילו
קניתי בשר-טריפה (שאינה אלא היפוכן-הקומי של האשמות טראגיות במשפטי-אינקביזיציה
לא-מעטים שבהם הואשמו יהודים-בסתר, לרבות מאנוסי-בלמונטה עצמה, בשמירת כללי-הכשרות), לא נותר לי אלא לפרוץ
בצחוק מתגלגל: וזאת בדיוק בחג-הפסח! לאחר ששנינו,
היהודים-ההלכתיים, אשר כל אחד מטעמו שלו גרנו גם אנו בתוככי-הקהילה כמו הרב עצמו,
כל-כך טרחנו לבער את החמץ ממטבחנו... הרי מימי לא
אכלתי לחם בפסח, והכל ראו שקניתי מצות-כשרות מהמשלוח שהגיע לקהילה, תרומת קהילת-פריז...
ובכלל, לבד מנושא הכשרות, מי ראה אותי אי-פעם
מבשלת בשר בבלמונטה? שהרי נמנעתי מכך ולו רק מסיבות של היגיינה גרידא! לכל היותר
אסתפק לעתים רחוקות בעוף-טרי שהרב שחט (=שמא על תקן אותו ה-Ave
de Pena?), ובו
בלבד... אני שואלת אותן ופרצי-צחוקי מבליעים את דברי: וכי מה אעשה בקוטל-חזיר
מהאיטליז, שרמתו הסניטארית ממילא מפוקפקת בעיני? וכי אפרוס אותו בין שתי-מצות
לאכילה ככריך? נוכח תגובתי זו לא יכלו אלדה ו"השופטות" האחרות להמנע
מחיוך, ובכך ביטלו את דבר-השמועה. אלדה הביטה בי מפויסת ומאמינה. הכשרות חשובה ביותר לבני-קהילת בלמונטה. לא מכבר החליפו
הכל את כלי-החמץ למערכות-כלים כשרות לפסח.[74]
עד כאן הסבר ל"פלוס" ( + ) בקיום-המצוות שביהדותה-הנורמטיבית החדשה של אלדה. מכאן
ואילך התאורים מהווים הסבר ל"פלוס" ( + ) באשר
למצוות-המאראניות שקיימה: היות שאחת מבנותיה נוטה לחלות, היא עשויה להעדר מבית-הכנסת, ולהישאר בבית-בתה הדואבת. אלדה תסביר זאת
בקצור:
- בתי חולה. לא אוכל לעזוב אותה. -
כיוון שהסידור והמחזור התלת-לשוניים שלהן
מאופסנים בארון בבית-הכנסת, אפשר לשמוע בבית את
שתיהן ממלמלות בעל-פה את... התפילות-המאראניות משכבר
הימים. במקרי-חרום כגון זה הן שבות למנהגיהן-המסורתיים שבטרם הגיור, ובאתר הנאות
להם: הבית. גם אחרות משננות לעתים-רחוקות תפילות-מאראניות,
ואפילו בבית-כנסת עצמו, כיוון שטרם למדו את כל התפילות-ההלכתיות בעל-פה, ולעיין בטראנסליטרציה לפורטוגלית
אינן יכולות כי... שכחו את המשקפים בביתן המרוחק! הן יוצאות מההנחה שהאלהים הוא
אותו האלהים, ושכל אחת מהן – המאראניוּת כמו היהדוּת-ההלכתית – הינן
סוג כלשהו של יהדות. פעם ביקשה המטרוניתא מריה פרננדה רודריגו - שלא-התגיירה -
לשמוע גם את דעתי בנדון:
- זה אותו האלהים עצמו! הלא כך הוא? -
נועצה בי.
משקרבוני אלדה ובנותיה באותו פסח 1996, בקשתי אותן בפיקניק-המסורתי
על שפת-הזזרה, לשיר לי משירי-החג המאראנים, שקסמו
כל כך בשנות העשרים-שלושים לשווארץ ולסלושץ'.
- הרבינו
לא מרשה. - ענתה לי קצרות.
- לא יכול להיות! - התפרצתי. הרי בררתי
מראש שאין שום איסור-הלכתי מסוג זה! - הרבינו
מרשה גם מרשה! - אמרתי, והוספתי - וגם אבי ז"ל היה בודאי שמח להיות כאן אתכן
ולשמוע את נעימותיכן. שהרי ככל-הנראה גם מוצאנו מפורטוגל, וממנה הגיעו אבותי
ליוון. וגם בשלוניקי, עירו של אבי, נהגו הנשים לשיר את שירת-הים שלכן (בלאדינו אמנם), בגירסה כמעט זהה. אלא שמתברר כי
דוקא גירסכן היא העתיקה והחשובה יותר[75]. ואבי, שהיה אדם דתי ובחור-ישיבה בשעתו, היה מעריך מאד לו שמרתן על המסורת
היפה והקדמונית שלכן, לצד קיום המנהגים היהודים החדשים לכם. - אמרתי, והלכתי להביא
את הרבינו בכבודו ובעצמו. משהגיע, פסק שאכן מותר
להן לשיר את שיריהן-המסורתיים. אבל גם זה לא עזר
לי! הצטערתי צער רב, והדבר ניכר בפני.
בשובנו הביתה מהפיקניק, נקראתי בארשת
רצינית ע"י קאטיה, נכדתה של אלדה, לסור אל ביתן. משנכנסתי הצביעו על כסא. אך
מתוך כבוד נותרתי ניצבת בכניסה, משקיפה לחדר, כיוון שהיו שרויות בתפילת-הערבית המאראנית השקטה. בגמר התפילה תלשה קאטיה
את בנה הרדום מזרועות רב-סבתו, ונעלמה עמו. את הקשר לבאות הבנתי רק מאוחר יותר.
הנשים החלו לשיר אז, תחילה חרש-חרש, ועם כל בית נוסף הלכה שירתן וגברה, ונוספו לה,
אמנם בישיבה, תנועות-ידיים של רקוד. וכבר זיהיתי את המחולות שבעבר נהגו לחולל
בשדה.[76]
בביתן פנימה התוודעתי אל בתים נוספים של שירת-הים,
פרט למתועדים אצל שווארץ,[77] ובהם תאור רקודיה של מרים אחות-משה,
ומפעלותיו של אהרון.
- אנו לא נשכח לעולם את מסורתנו. - חסכה
אלדה במילים.
- טוב תעשו! - נתפסתי לחסכנות גם אני,
ישובה כבר יחד אתן בסלון, דומעת ומפזמת את המנגינה, וחשה בחסרונו של אבי... מאוחר
יותר סיפר לי שכני, האורח-היהודי הנוסף ששהה אז בבלמונטה, שז'וזה-ז'ואן, חתנה של
אלדה, שמר כבעבר מחוץ-לבית במהלך השירה, כדי לגונן על מזמרות הניגונים-המאראניים מפני פולשים בלתי-קרואים. רק אז
נתתי דעתי שגם הטלביזיה בסלון שידרה בקול-גדול איזושהי תחרות-כדורגל תוך כדי
שירתנו... האמנם היינו כולנו באותו הערב "קריפטו-מאראנים"? לא אדע! בכל
מקרה, ברור שנחבאנו מן הרבנים ומן המימסד-ההלכתי שהם מייצגים כאן. מאז שוררת בין אלדה
לביני אהבה רבה.
כשאני מחשבת את גילה, וודאי לי כי
בילדותה אלדה הכירה את שמואל שווארץ, שהרי לאחדות
מבנות גילה שימש שמואל שווארץ כסנדק והעניק להן
שמות. אבל אינני מכבירה בשאלות בנושא. למה לי להביך אותה, בגילה? מצידי, אני נוטה
לשמור על כבודן של אחיותי שחורות-הסינור, ולו גם על-חשבון אבדן חלקיק-מידע מידי
פעם; הן כזאת למדתי גם מהחוקר המקומי דוד קאנלו!
יש מבין המבוגרים, במיוחד מבין אלה שאינם יודעי קרוא וכתוב, המתקשים להבדיל בין
זרים כאלה ואחרים בעברם הרחוק והקרוב: בשיחתי עם אשה אחרת - משכילה וצעירה מאלדה -
נתחלפו לה שווארץ (=היהודי-מפולין שחשף את
בלמונטה) ביריבו המר, הקפיטן בארוש באשטו
(=המאראני, שבאותו הזמן התגייר והקים ישיבה באו-פורטו). מסתבר שאת כל הזרים נוטים
הם לשים בסל אחד גם כיום... מאותה סיבה נשאלתי פעם ע"י אחד המתפללים מדוע
"החברים-שלי" מצלמים בבית-הכנסת בשבת?
לאחר ברור הסתבר שהיו אלה צעירים-פורטוגליים נוצריים, דוקא מ"עדי-ה'",
שאותם לא ראיתי מימי!
בשנים האחרונות אלדה ואני חשות
כקרובות-משפחה, ובכל פעם שאני חוזרת ארצה קשה עלינו הפרידה. שהרי מי יודע מה ילד
יום?
בתים עתיקים כביתה של אלדה בשכונה היהודית
בבלמונטה, 1996
ז.-ח.
אדוארדו רפאייל ג'וניור: ז' [ = = - ] ו- ח' [ + - - ]
|
|
קיום-מצוות בפועל |
||
|
יהודיות |
מאראניות |
נוצריות |
|
|
ז |
= |
= |
- |
|
ח |
+ |
- |
- |
"הפוסח-על-הסעיפים"
מדלג לסרוגין
בין טיפוס ז' [ = = -
] שכיח
לבין טיפוס ח'
[ + - - ]
נדיר ביותר למאראני שהתגייר
אדוארדו, איש צעיר ופעיל, יוצא-דופן בקרב
אחיו. יש לו כושר-תפיסה גבוה, כושר-קליטה לשפות, ובמיוחד פתיחות כלפי זרים. נשואיו היו מן הראשונים שנערכו כהלכה בבלמונטה (וזאת לאחר הנשואין-המאראניים,
כמובן) ולא בכנסיה. יתרה מכך, כבר בעודו ילד כבן שמונה תועד כמי שמנסה לשאת תפילות ולשיר שירים בעברית.
בניגוד לאנטוניו-מנואל (הלוא הוא ד.(2)
דלעיל), אין חשש שהכומר ינסה להתרים את אדוארדו למטרות-נוצריות, שכן הוא מוכר - גם
מחוץ לקהילתו - כפעיל-יהודי. מודעים לכך לא רק רשויות-השלטון המקומיות
והארציות, אלא גם גורמי-חוץ יהודיים ואחרים.
ככל קהילה-כפרית מסורתית נוטה גם
סביבתו-החברתית להסתגר בדל"ת אמותיה, וסיסמתה היא הלוקאליות,
ההתכנסות-פנימה. אבל הוא שונה מהכלל: הוא מקיים קשרי-חוץ ענפים, עם סופרים,
חוקרים: הסטוריונים, סוציולוגים, רופאים חוקרי-גנטיקה, עתונאים מקומיים וזרים, שלא
לדבר על אחדים מכלי-הקודש ששרתו בקהילה זמן-מה ונותרו חבריו גם לאחר עוזבם את
המקום. לפיכך קבוצות-ההתייחסות שלו, הרבות והמגוונות - חיצוניות ברובן,
והסוציולוג יכנה אותן לכן אוניברסליסטיות (=הקוטב-הנגדי ללוקאליות).
עדות לכך היא (א) היותו מנוי על עתונות-חוץ, לרוב יהודית,[78]
וכן (ב) חברותו, כמעט היחידי בקהילה, באגודות מקומיות/ ארציות/
כלל-עולמיות, יהודיות ו/או אחרות.
עם זאת, נדמה כי גם לו יקשה לדמיין את
עצמו במנותק מקבוצת-השייכות המקומית שלו: משחר נעוריו ועד היום ראה עצמו
מחוייב למשפחת-מוצאו, ועפ"י תפיסתו - וכמיטב-המסורת-המאראנית - גם
למשפחת-אשתו לא פחות[79].
יש לציין שבדרך-כלל אדוארדו לוקח
ברצינות את הגיור-כהלכה, ומשתדל לבטל את המנהגים-המאראניים מפני מנהגי
היהדות-ההלכתית. בכך הוא עשוי למצוא עצמו מתעמת תכופות עם קרובות-משפחתו,
שלא עולה כלל בדעתן לוותר על המסורת-המאראנית,
הגם שהן נכונות להוסיף כיד-המלך מנהגים-הלכתיים
כאלה ואחרים, וכל המרבה הרי זה משובח. מנגד, גם הוא אינו מוכן לספר לכל דורש את סודות-הפולחן המאראניים, ונשאלת השאלה: מהן סיבותיו-שלו
לסודיות כיום? האם הן אינסטרומנטליות או רגשיות? ישנו צעיר אחר בקהילה,
הרוצה לפרסם ספר על היבט מסוים של המאראניות. זו למשל יכולה להיות
סיבתו-האינסטרומנטלית של זה לשמירת-הסודיות כיום. אשר לאדוארדו, נראה לי שרגשית
הוא חש עדין מחויבות לאחדים מסודות דתו-לשעבר; לפחות הייתי רוצה לקוות ולהאמין שכך
הוא, ושלא מניעים אינסטרומנטליים עמדו לנגד עיניו במחבואיו-שלו מפני זרים.
בשל פתיחותו יוצאת-הדופן, וריבויין
וגיוונן של קבוצות-ההתייחסות החיצוניות שלו, (=אוניברסליזם בפי
הסוציולוגים, כאמור), יתכן שמידי-פעם פועלות עליו השפעות בו-זמניות סותרות,
וכתוצאה: התנהגותו מתנדנדת בגבולות הסביר.
ואם-כי בדרך-כלל הוא מדקדק במצוות: ביתו כשר
כמובן, כחלק ניכר מהבתים במקום, יש וימצא לנכון לחצות את הכפר ברכבו בשבת וחג, להפעיל טלביזיה במועדי-ישראל,
או לסעוד מחוץ לבית גם אצל חברים גויים. או אז יתאם מראש לאכול דגים, ולעולם לא
חזיר! כזאת יעשו גם אחרים בעיירה, אלא שבמקרה שלהם מלכתחילה לא הייתי מסמנת
לידם "פלוס", ולו מתנדנד, בשמירה על
יהדותם-ההלכתית.
יש שמתגיירים-חדשים מוזמנים לחתונות ושאר-שמחות של שאריהם-המאראניים או הנוצרים, בהן
ההסעדה אינה כשרה. יתרה מזאת, בבלמונטה יכול
לקרות שילד רעב יקבל כריך-חזיר רחמנא-ליצלן, מבן-דודו הלא-יהודי והבלתי-מודע
לענין...
אדוארדו עשוי להיתפס מהרהר בקול-רם על לימודים-יהודיים, או אף על השתלמות
בישיבה, ממש בסמוך לסטיתיו הנ"ל מן "הפלוס" ביהדות. גם בכך
אינו שונה משאר הצעירים בקהילה, שברמת-השאיפות, שאינן בהכרח ריאליות, כמה מהם
שוקלים ללמוד... שחיטה-כשרה.
בגין כשרונו לשפות, אדוארדו הינו היחיד
המבין קצת עברית. הוא מסוגל לומר בה יותר מכמה משפטים בעל-פה, ואף לשנן תפילות שלמות מן הכתב. לכן, בהעדר רבנים, יש ויתבקש
לשאת תפילות כאלה ואחרות, לבצע את טקסי-הקבורה ההלכתיים,
או לקבוע את תאריך-הפטירה העברי, כדי שחוצב-המצבות יחקוק זאת על המצבה (שאז ישווה
בין מידע הזורם אליו בנדון, לבקשתו, ממקורות-חוץ שונים באמצעות-האינטרנט, לאחר
רכישת-מחשב, כמובן). הוא מהיחידים היודעים לברך בעצמם, ובבית, קידוש והבדלה. אישית, אין תלותו של אדוארדו בכלי-הקודש המוצבים במקום תלות-מוגזמת. לעומתו היתר
אינם עצמאיים כלל, עד כדי כך שהם נזקקים לידע של הרב,
או לפחות לזה שנצטבר אצל הכלל בבית-הכנסת: הללו
שומעים בטרם שובם הביתה אמירת קידוש והבדלה בצבור,
על הקורקטיבות המוכנסות בהן שם מידי פעם.
רבים בבלמונטה אמנם מכירים את ישראל,
תודות לטיולים שאורגנו מפורטוגל, ועל-ידי ארגונים-יהודיים. אך דא-עקא שהסיורים היו
במתכונת הדומה לצליינות-הנוצרית בעיקר (כולל: נצרת, בית-לחם...). ואילו
הוא, וכמוהו עוד כ-2-3 צעירים בלבד, הגיעו סביב סוף שנות-השמונים,
כתיירים-יהודיים, בתכנית-אישית יזומה על-ידם, שכללה גם בקור בקבוצים, ועוד. בביתו
אחת הספריות היחידות הקיימות במקום,[80] וכמובן שנושאי היהדות והאינוס שולטים בה.
לאחרים אולי יש ספרים אחדים בבית, אך לא ספריות ממש. הוא היה אחד הראשונים שרכש
מילון עברי/פורטוגלי וספרים ללימוד-עברית לילדיו, וכאמור הינו חתום על רבעונים
וספרים בנושאים יהודיים. בשיחות סביב-השולחן בביתו מושמעות לפעמים מילים-עבריות
בודדות, שקנו שביתה אצל ההורים או אצל הילדים, כתוצאה ממגעיהם החברתיים עם ישראלים
ויהודים לא-מקומיים: כך משתרבבת לה המילה העברית "מלחמה" לשיח-המבוגרים,
ואילו "מספיק ודי!" מצטרפת לקריאות-הקרב של הילדים, למשל.
אני רואה באדוארדו דמות-טרגית: הידע
וההבנה שלו נוסקים מעל לשל זולתו, וזו אחת הסיבות שאינו מקובל על הכלל. כל מי
שחווה נוכחות של חריג כלשהו בכתתו, ולו גם "גאון", יוכל להבין זאת.
ואולי תכונות אחרות שלו תורמות גם הן את חלקן למרחק שרבים שומרים ממנו. יש הרואים
בו פוטנציאל לעליה. האמנם כך הוא? ימים עוד יגידו.
הפן הקהילתי
כאמור, לא הכל אישי בנושא התנודות או ההגדרה-הטיפולוגית של הפרט, (באמצעות
הסימנים + = - ). להלן הרקע הקוקלטיבי להן.
רבנים-קבועים עוזבים לאחר 3-2 שנות-נוכחות. מעולם לא היתה רציפות בשרותם. מאז 1997 ועד
לפתיחת-האתר (2005) אין רב קבוע במקום, אף כי היו נסיונות לכך. לפעמים לא ברור כלל
אם יגיע לחגים ולו גם שוחט-זמני,
ואפילו פרח-שחיטה עול-ימים כלשהו, שיתפקד שם כרב בר-סמכא לכל דבר.
למרבה הצער, חוסר-הידע-ההלכתי של המקומיים, לצד חוסר-הבטחון ברציפות
שרותם של כלי-קודש שכירים, עלולים לגרום
ברמת-הפרט לתנודות הלוך-וחזור בעשיה-הפולחנית.
עובדה היא שבהעדר סמכות-דתית גברית מקומית בבלמונטה, בודדים מצליחים לקיים מצוות כהלכה. הרוב תלוי עדין בנוכחותו של בר-סמכא
זר שיקבע, למשל, מהי פרשת-השבוע שיש לקרוא בשבת נתונה; או יערוך את הקידוש
וההבדלה בשבת ברוב-עם ובבית-הכנסת עצמו
(ולא בבתים); ואף יקיים סדר-פסח כלל-קהילתי, שכן
רק מיעוט צנוע (שהוכפל אמנם במהלך שבע-שנות תצפיותי משתים לארבע משפחות לפחות)
יודע לקיים את ליל-הסדר בבית, וללא עזרה. ויכולתי
למנות עוד ועוד מצוות-הלכתיות שקשה לקיימן כיום
ללא הדרכה חיצונית ו/או ללא מנהיגות-מקומית גברית.
כמובן שהעדר מנהיגות-דתית גברית
הולמת יונק מאורחות-החיים שבני-המקום סיגלו מאז הרדיפות, על הפן האחד של הפמיניזציה
מחד, והפן הנפרד של הפרטת המוסדות-הקהילתיים לידי כל משפחה-גרעינית, עד כדי
אינדיבידואליזם-פולחני, מאידך. מנהיגות-דתית גברית ביהדות מתקשרת להדגשים-קהילתיים,
ואילו בבלמונטה מוסדות-הקהילה מצויים עתה בראשית התגבשותם, תוך מתח מתמיד עם
הנטיה-האינדיבידואליסטית המובהקת, כפי שהתחלופה, החיכוכים והדחות ראשי ועד-הקהילה
יוכיחו: עד סיום תצפיותי ב-2000 רק אחד מכל ראשי ועד-הקהילה סיים את כהונתו
ללא הדחה!
אמנם מאז ראשית המאה-העשרים היו נסיונות
להוציא ללימודי-קודש מי מבני-הקהילה, אך כל
חמשת-התלמידים מבלמונטה שיצאו בשנות-העשרים והשלושים לישיבתו של בארוש באשטו באו-פורטו, לא שבו עוד לעיירתם הנידחת,
וכיוון שקנו השכלה העדיפו להגר לחוץ-לארץ, ובמקרים מסוימים אף לזנוח את
יהדותם-ההלכתית או המאראנית. הראייה: ב-1999 פגשתי צאצאים-נוצרים של אחד מ"תלמידי-הישיבה" של בארוש
באשטו שעה שחצו אוקיינוסים וגבולות לבקור-משפחתי אצל שאריהם בבלמונטה,
שאותם לא הכירו כלל קודם לבקור זה. ואף זאת: אין בטחון שבזמנו היהדות-האורתודוכסית היתה מכירה בלימודיהם ומעניקה להם הכשר
והסמכה רק על-בסיס תלמודם בישיבת או-פורטו... סופר לי גם שבטרם מלחה"ע
II
שקל רב משלוניקי לשרת בבלמונטה, ואף ביקר במקום.
אלא שהדבר לא נסתייע.[81] מנגד, נסיונות-הרבנים
של שנות-התשעים לשלוח ארצה תלמיד-ישיבה מקומי או
שנים שיכנסו לתפקיד-בבלמונטה בתום למודיהם, עלו עד כה (2001) בתוהו. בני-העשרה
קשורים מדי להוריהם ולא יתרחקו מהם לארץ אחרת, תהא זו אף ישראל. למרבית הפלא, הלוקאליות
עדין שלטה בכיפה במשפחות מבלמונטה.[82]
התמדתו של מצב זה עלולה לגרום לתנודות באופן-ההתנהגות של בני-הקהילה, כפי שאכן קרה
בבלמונטה, וחס-וחלילה אף לזליגה-קולקטיבית מטיפוס לטיפוס... למשל: כשהיה חשש סביר שלחג-פסח מסוים לא יגיע אף כלי-קודש,
נמצאו אפילו מי שהרהרו בקול-רם אודות נסיגה אל דפוסי-התנהגותם בעבר, כדי לקיים את הפסח-המאראני לפחות. בכוחו של מעבר כזה להפוך כל ( = )
בטור-המאראניות ל-( + ), על-חשבון ירידה בקיום-המצוות בטור-היהדות, מ-( + ) ל-( =
), או גרוע יותר, אף ל-( - ): על רקע המשברים הללו בקהילה ובשרותי-הדת שביכולתה לספק, יתרחשו איפה מעברים מטיפוס מס. 5 או 3
בטבלה IV, עד כדי דילול שכיחותם, תוך איכלוס הטיפוסים מס. 6 או 7, שממילא
יהפכו לשכיחים יותר. וכי מה בכוחם של צאצאי-האנוסים לעשות בנסיבות אלה?
יש ונשכר כלי-קודש
המגיע ממש ברגע-האחרון, ערב כניסת-החג (כזאת קרה מחדש
לנגד עיני אף בסתיו 2005!), והנה מעולם לא שמע על תופעת האנוסים... ויש שמגיע אחר,
שפרט לעברית (שכאמור אין בני-הקהילה שולטים בה עדין) הוא דובר... אוזבקית, וכמובן
גם רוסית! וכבר חווינו זאת בבלמונטה יותר מפעם. ואני שואלת, בעקבות תאור ששוחט זה, אדם אחראי וחביב, שרטט לי בעבר: איך אמורים
בני-הקהילה להביע בפניו את משאלותיהם, למשל: "אנא שחט לי חמישה אווזים ושתי
כבשים!" או: להציב בפניו את קושיותיהם-ההלכתיות (ויש להם רבות כאלה!), או
לשטוח את בקשותיהם בבית-הכנסת לתפילות-שֵמיות
מסוימות לכבוד החיים או המתים, וגם להענות על-ידו?[83]
אמנם אי-אפשר לטעון שחסרי-תושיה הם: היו
מי שעלו עם השוחט דנן אל... הקאשטלו (=המבצר),
לצורכי תרגום! הקאשטלו העתיק עבר אז שיפוץ ושיחזור מטעם העירייה. אחד הפועלים-הזרים,
רוסי שאינו מבני-ברית, שבתוקף הוותק-בעבודה כבר גימגם כמה מלים בפורטוגלית, הפך
למתרגם לעת-מצוא לנושאי-ההלכה-היהודית גרידא...
סיפור אמיתי מסתיו 2000. סיפור עצוב!
הקאשטלו מן החוץ, אפריל
1996
ומן הפנים, אוקטובר 1996
אשר להיבט החינוך: לעיל הבאתי דוגמאות,
על שני הילדים-המאראניים מדורות שונים. ניכר מהן שחינוך-הילדים כיוון בעבר מפורשות
אל הדואליות הזו, שקוימה אמנם בשתי
זירות נפרדות, בבית/בחוץ:
בעבר-המאראני:
א. בית "יהודי"
(בגוון-המאראני)
/ ב. חוץ נוצרי
כלומר: בעבר המסכה היתה נוצרית,
והתוכן-החבוי מפני הסביבה-הנוצרית היה מאראני, ואילו כיום עדין קיימת הדואליות [אם לא למעלה
מכך], אבל בנושא הבית/חוץ השתנו גם התכנים, וגם מידת-הסודיות:-
כיום: לגבי מי שהתגיירו: א. בית: יהודי-הלכתי, עם נופך
מאראני / ב. חוץ:
יהודי-הלכתי בלבד[84]
ושלא-התגיירו: א. בית: מאראני, עם נופך יהודי-הלכתי[85]
/ ב. חוץ: מאראני, או גם נוצרי.
השוני ניכר גם בכך שעכשיו כבר אין
מתחבאים מפני הנוצרים, עד כדי כך שתפילות-הלכתיות
ממש בבית-אבלים מתקיימות... גם על המרפסת, קבל-עם וכל ה"גוֹיוֹס",
אם שכנים ואם עוברים ושבים (לא כן התפילות-המאראניות,
המתקיימות עדין בחדרי-חדרים, במשפחה אבלה זו עצמה!). כמו-כן אין מגיפים יותר מפני
הזרים את התריסים לפני הוצאת ספרי-התורה מן ההיכל
בבית-הכנסת-החדש, כפי שנהגו עד 1996, בבית-הכנסת הזמני.
אלא שעכשיו עוטים הם לפעמים מסכה דוקא
בפני הרב ודומיו, בגין השוט-ההלכתי
שלדעתם מונף על מינהגיהם-המאראניים המסורתיים,
לרבות תפילותיהם ושירתם. יתכנו עם זאת גם
ואריאציות נוספות של הסתר.
שער ביהכ"נ החדש
החינוך-הפורמלי הינו היבט נוסף של
המציאות היומיומית התורם את חלקו שלו לפסיחה על
שתים/שלוש הסעיפים. בהעדר בפורטוגל כולה בית-ספר-יהודי לטף, כמובן שגם
ילדי-בלמונטה לומדים בבתי-הספר הכלליים, ואלה ממשיכים להרביץ בהם מידות שונות של
חינוך-נוצרי, אף כי זהות הילדים-היהודיים אינה מוסתרת עוד מפני מערכת-החינוך
כבעבר. יתר על כן, ענין החופשות-ברשות מבתי-הספר לשם קיום החגים-היהודיים (עפ"י אישור מהרב/השוחט)
גורם לפעמים להורי תלמידי-התיכון, אך מידי-פעם גם להורי תלמידי-העממי, לוותר בשם
ילדיהם על קדושת חג-יהודי כראש-השנה או אף פסח,
כדי לשמור על רמת-ציוניהם, במיוחד אם הם תלמידים חלשים בלימודים. והיה מי שבחר -
ממש לא יאומן לאחר כל אותן חמש-מאות השנים האחרונות - לשלוח את בתו הקטנה לכתה
א'-ב' בעממי אפילו... ביום-הכפורים דוקא, בעוד
ששאר בני-המשפחה נכחו בבית-הכנסת. אבל זה היה
כנראה מקרה חד-פעמי, שמנגנוני-הפיקוח הפנים-קהילתיים, בדמות הרכילות, גינו אותו
נמרצות.
אך כאמור, לרוב נמצא בבלמונטה שיותר מנסיבות-אישיות
דוקא הגורמים-החברתיים (כגון: זמינותם של בעלי-תפקידים חוץ-קהילתיים כרב או שוחט) הם הרקע
השכיח לתנודות בעשיה-הדתית. בעבר תארתי תפניות אלה כחילופי-צבעים[86] האופייניים לאבן-החן "אלכסנדריטה"
(=Alexandrite). זו עשויה להחליף צבעים מירוק לאדום לאור שינויים בהבלחות-האור החיצוניות
לה. לישראלים זה יזכיר את שירו של יהודה עמיחי,[87] האומר: "בוקר עכשיו והנה את לאה, אמש
היית רחל". ממש כך בני-בלמונטה פוסחים על
הסעיפים בהתאם לנסיבות חיצוניות להם, ומתנדנדים
בעשייתם-הפולחנית בין הגוון-המאראני לגוון היהודי-הנורמטיבי אפילו במהלך אותו יום
עצמו! הרי כך תואר המקרה הבולט של אנטוניו-מנואל דיוגו-ואז' ואשתו קלרה (הלוא הוא טיפוס ד.(2) בטבלה
V,
שגם לאחר-הגיור הם מפגינים התנהגות-דתית כפולה ומעלה.
כאלה הם גם המתלבטים האחרים, כטיפוס ד.(1):
מרסדס קייטאנו רודריגש, או טיפוס ה': אנה
קאייטנו-מוראון, וכמובן גם אדוארדו: טיפוס ז.-ח.
מטבלה V. למעשה הפסיחה על הסעיפים
ניכרה החל מעמודו הראשון של פרק זה, שעה שמצאנו את ריקרדו ואז' נונש חוגג באותו
יום עצמו את הפסח בכפל-פולחנים:
הן בליל-הסדר ההלכתי
עם הרב והקהילה, והן בחציית ים-סוף בשלולית
גינתו-הפרטית, שהיתה אמורה להתקיים הרחק מעיני-הרב.
נספח: התכתבות עם מר אברהם בורג הסוכנות-היהודית,
בשנים 1995-1996.
א. מכתב אל מר אברהם
בורג
ב.
תשובתו של מר אברהם בורג
© כל הזכויות שמורות לשרה מולכו, 2001.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים, ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה
שלי - www.mybelmonte.com
ר' בביבליוגרפיה אודות סרטו של פרדריק ברנר, המוזכר רבות באתר
זה.
כאמור, כל השמות של
אנשים-עכשוויים בבלמונטה לקוחים אמנם ממאגר-השמות של בני-הקהילה, אך בהרכב-בדוי,
מטעמי צינעת-הפרט. ר' בהמשך התייחסות לכך בגוף הטקסט בתת-הפרק מלאכים.
האנוסים מגדירים עצמם כיהודים
ולא כמאראנים. האחרון הינו תיוג של הגויים כלפיהם, שבעבר היה בו
משום פחיתות-כבוד ועלבון:[מאראנו=חזיר]. ההצדקה היחידה לשימוש בו כאן נובעת מהפיכת
המונח לקונבנציונלי בתחומי-המדע.
קאנלו (1987, עמ' 8-107) ואחרים, מזכירים בבלמונטה מקרים נדירים בטרם הגיור בהם בוצע
פולחן חציית ים-סוף בחצר-האחורית ליד ברז פתוח (=מים זורמים) של אותם
יהודים-בסתר שלא יכלו להגיע לנהר. החידוש שבכאן הוא שמדובר במי שכבר
התגייר, וגם ערך את טקס-החצייה בגינתו-הקדמית, קבל כל שכניו ה-goios, שמפניהם נהג להסתתר בעבר. בכך
ניטלת הסודיות מפני הנוצרים, תוך נסיון להסתיר דוקא
מפני הרבינו הישראלי את קיום הטקס הזה.
Judiaria =
השכונה-היהודית. ככל הז'ודריות, גם זו סמוכה למבצר ולכנסיה, כלומר: לאציל ולבישוף,
אותם נותני-חסות ופריבילגיות ליהודים לפני צו-הגרוש. למעשה בסוף המאה העשרים
המתגיירים כמו המאראנים שלא-התגיירו פזורים במגוריהם בכל בלמונטה, ורק חלקם (כולל
זוגות-צעירים) גרים כיום סביב בית-כנסת-החדש שאכן הוקם בז'ודריה. את
מפת-התפזורת המצויה בידי, ושהוכנה עבורי ע"י אחד מבני-הקהילה הלומד גאוגראפיה
באוניברסיטה, אציג במקום אחר.
גארסיה (1993) עמ' 73 , וכן גארסיה (1999) עמ' 207.
ר' שטיינהרדט (1990). בתרגום האנגלי של
אותו מאמר (1994/5) מצטט המחבר באותו מעמד גם ביטויים מפי בעלת-הבית, שעפ"י
נסיוני מתאימים ליחסי-ההדיברות החסויה עם העולמות-העליונים, והפעם באמצעות
המלאכים-המתווכים ודומיהם: ...There is much more to it… Even
more than what I am going to tell you...
הקורא עשוי להיזכר בתפילות
ביהדות-הנורמטיבית במה שנוגע לרעם ולברק: "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם/ברוך
עושה מעשה בראשית". התפילות-המאראניות הנזכרות מצוטטות לפי שווארץ
(1925/1993), מס. 67-66, עמ' 98. נ. סלושץ'
(1932) תרגם אותן לעברית ושינה את המיספור למס. 67-68, בעמ' 171 בספרו.
תפילה זו המופיעה אצל שווארץ (1993) עמ' 102כמס.74, ובהתאם אצל נ.
סלושץ' (1932) כמס. 75 בעמ' 74 - נוגעת
לנרות-השבת. לעניננו חשוב מידרג-הקדושה.
David Canelo, 1995, p.20
D. Canelo, 1995, p. 22. (התרגום
לעברית בשני המקרים - שלי. ש.מ.)
לשון-הזכר שבתרגום אינו קיים במקור: בפורטוגלית לגוף-ראשון
אין איפיון-מיגדרי, מה גם שבקרב המאראנים התפילות נישאות בעיקר ע"י הנשים.
ר' הרחבה בנושא בפרק "רבניות" או רבנים? באתר זה.
Schwarz (1993) no. 34, Oração de S. Rafael, p. 79 ; ובעברית: סלושץ' (1932) עמ' 153.
למעשה, גם באחדים מנוסחי היהדות-ההלכתית בדורות מאוחרים יותר, יש התייחסות
למלאכים כמליצי-יושר. לפני המוסף של ראש-השנה יש האומרים: "...יהי רצון
מלפניך ה' אלהינו... שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השופר... לפני כסא כבודך
וימליצו טוב בעדנו..." אך כאמור, בגוף שלישי. בנוסחי-תפילה אחרים אין המלאכים
יוצאים מהשופר, אלא שמות-האלהים. ובכפור: "...יהי רצון מלפניך... שכל
המלאכים... יביאו תפילתי לפני כסא כבודך...".
מס. 41 אצל ש. שווארץ (1993) בעמ' 86, ונ. סלושץ (1932) בעמ' 159. יצויין כי מקום הנביאים
ברצף נפקד.
וזאת בשונה מהמצוטט
אצל גארסיה (1993) עמ' 71, ו- (1999), עמ' 207. בשני מראי-המקום היא
גורסת את ערב-כפור כמועד קיומו של פולחן זה. לכן אני נוטה לשער כי לא נכחה
בעצמה בטקסים עצמם.
גם ביהדות הנורמטיבית, בתפילות הנעילה של
יום-הכפורים, יש כפולות דומות: שמע ישראל נאמר (1X), ברוך שם כבוד מלכותו לעולם
ועד (3X), בעוד שאת: ה' הוא האלהים משננים (7X). ואילו במהלך
הכפור-הנורמטיבי יש (5X) סדרות של תפילות. שווארץ
מצא בבואו לבלמונטה שכך נוהגים גם המאראנים: גם הם מקיימים (5X)
סדרות-תפילה ייחודיות באותו היום.
ר' דיונו של שווארץ
(1993) עמ' 39-40 בנושא. שווארץ מייחס בסיס קבלי אפשרי למסורת מאראנית של 73 הפעמים. ר' גם ברשימתו של אינסיו
שטיינהרדט באתר זה את פרושו שלו לכך.
בסרטו של ברנר,
וגם בספרה של גארסיה (1993) עמ' 81, המתעדים
אותה תקופה של סוף שנות-השמונים, ישנה סצינה זהה העוסקת בישויות
רוחניות-שקופות נוספות בהן מאמינים המאראנים.
המדובר ב-alminhas (=צורן-ההקטנה של almas=נשמות).
לדברי סטוצ'ינסקי ושטיינהרדט
(בשיחות-ברור אישיות מראשית 2002), זוהי אמונה-עתיקה בפורטוגל, שגם המאראנים נתפסו
לה, אודות קיומן של נשמות-תועות בחלל העולם-הזה, כיוון שהוחזרו מהעולם-הבא,
ופגיעתן עשויה להיות רעה. אולם לאורך כל שנות-מחקרי אני לא דוּוחתי
עליהן מעולם, ולו אך פעם אחת! האם משום שראו ב-alminhas האלה מסורת הזרה
ליהדות-ההלכתית, שאותה סברו שאני מייצגת?
המינוח הזה לקוח מלקסיקון
"טוהר-הדם" שבפי האינקביזיציה. ר'Limpeza de sangue etc. אצל א. ליפינר
(1998) עמ' 160. אותו המינוח נמצא גם כיום בשמוש ההסטוריונים, האנוסים והעם, ר'
למשל אצל נ. סלושץ' (1932) עמ' 100 למטה.
מחוות-היד הונצחה על
הכריכה-האחורית של אפריון מס. 40 (1995), הדן באנוסי-פורטוגל ובלמונטה
בכללם (הצילום של פרדריק ברנר).
לענין המכפלה 73X, ר' באתר זה ברשימתו של אינסיו שטיינהרד: בנווינדה היתה אשה יפה.
גארסיה (1993) עמ' 47-48.
גארסיה
(1993) עמ' 57.
אני שבה ומזכירה שיחה עם פרופ. יוסף דן להסבר התופעה: לדבריו, כאשר הפונקציות-הדתיות
הגבריות ביהדות, ובעיקר לימוד-התורה, נפגעות בתוקף אילוצים-חיצוניים, עולה
מנגד ערכן של מצוות-העשה, שלפחות בחלקן הן ענין לנשים ביהדות. (ר'
ביבליוגרפיה).
ההקבלה בה אדון בהמשך, וכן
טווח של כ-40 יום, נרמזו כבר אצל שווארץ ב-1925, בספרו הראשוני על אנוסי-בלמונטה, ר' עמ' 41
במהדורת 1993.
שווארץ (1993) עמ' 41 (דבר שחוקרים בני-ימינו נוטים להטיל בו ספק).
ר' באתר זה: שלושה דיוקנאות מקרב מנהיגי בני-האנוסים בבלמונטה.
כמצוטט בספרה המאוחר יותר של גארסיה
(1999) עמ' 137. נראה שיש בספר אי-אילו אי-הבנות, וביניהן: זיהויו של
צום-גדליהו עם ראש-השנה, שבודאי איננו תענית בת-יום (ר'
בספרה עמ' 203, או הערה מס. 123, עמ' 137 ועוד].
אחדים מחוקרי-בלמונטה שאינם-יהודים טועים לומר 24 שעות בלבד – וזאת
בעקבות פליטת-קולמוס של שווארץ בנידון - הגם
שהוא לבטח ידע כי הפער במספר השעות גדל והולך ככל שמתרחקים מקו-המשווה אל הקטבים
(ובמקרה של פורטוגל – אל הקוטב-הצפוני).
שווארץ
(1993) עמ' 46, וכן שטיינהרדט (1990) עמ' 7
ועוד.
שווארץ (שם) עמ' 45. וסלושץ' (1932) עמ' 129. ויש לוודא את מקור השם
"סדרים" המיושם לשני הלילות הראשונים של הפסח, ואם אינו שאול מפי שווארץ
עצמו, בהתיחס לליל-הסדר וללילה השני של הגלויות.
לפי תרגום סלושץ',
מס. 51, עמ' 165.
גארסיה (1993) עמ' 79.
שווארץ,
(שם) עמ' 105, בנספח לספרו ממחוז טראס אוש-מונטש, וסלושץ'
(1932), עמ' 165, מצטטים שירת-מים מפי סאא, המזכירה במפורש את "ה-14 לחודש מארס"
(במקום "לחודש הראשון" = ניסן, שבנוסח-בלמונטה).
כפי שגורס שווארץ
ב-1925, ר' (1993) עמ' 44, עפ"י נסיונו, וכפי שמציינים מרואייניו של יגאל לוסין (1992).
ר' ירושלמי
(1992) עמ' 28-29, וכן סטוצ'ינסקי (טרם פורסם).
ר' גם סוזן סרד
(1992) בנדון.
הפורים בעליזותו לא היה מוכר
למאראנים עד שהתוודעו מחדש אל היהדות-הנורמטיבית. למותר לציין שעם אובדן
הלוח-העברי אבד גם עיבור-השנה שעה שהנשים-הידעניות חישבו את מולד-הירח. כל החודשים
העבריים, וכמוהם גם שני-האדרים, נמחקו מתודעתן.
שווארץ אינו מציין אודותיו שום סטיה מהיהדות-הנורמטיבית. מנגד, לפי קאנלו (1987) עמ' 103, הוא נחוג תמיד בימי-ה'
בשבוע, ואילו לפי גארסיה (1993) עמ' 77, מועד התענית ביום-השמיני
למולד הירח, כשבוע קודם למתבקש לפי ההגיון-המאראני (ודי-קרוב ל...ז' באדר = הולדת משה! ר' בהערות להלן]. יש לוודא את
המימצא שאכן כך חגגו בשנות-ההשמונים, כי בספרה המאוחר יותר של גארסיה (1999), מוזכר אמנם המנהג, אלא
שמועדו-המאראני מושמט. מכל מקום, שוב רואים כי בהוויה-המאראנית "הכל
זורם", למרות השמרנות והקבעון. בענין תופעת חוסר-האחידות וההשתנות-המתמדת של
מנהגי-המאראנים, ר' גם ירושלמי (1992) עמ' 29: "…le phénomène est constamment
mouvant…" ואין להתפלא על כך, שעה שהמסורת עוברת
בעל-פה וחלים עליה כללי-השיבוש המתרחשים גם בעת העברת-שמועות, תחום שנחקר ספציפית.
מה גם שכל משפחה "עושה שבת לעצמה" על-דעת "הרבנית" שלה, בעצם.
שווארץ
(1993) עמ' 30 למעלה.
שווארץ
(שם) עמ' 40.
קאנלו (1987) עמ' 105, גארסיה (1993) עמ' 79-80 ו (1999) עמ' 215, וכן שטיינהרדט
(1990) סוף עמ' 6.
גארסיה מצטטת את החוקר פאולו (1985, עמ' 146) כמי שמזכיר מילה זהה לענין הסרת
טריפה, או לטהור/הכשרה באופן כללי. אלא שכאן עסקינן בהסרת החמץ, ובבלמונטה
במיוחד. גם קארדוזו דה בתאנקורט (1903) דן במונח דומה במסגרת מנהגי טהור בית-הנפטר [=entrefado/a].
עם זאת, לא ברור ממאמרו, היכן ומתי התקיים מנהג זה בקרב המאראנים בפורטוגל.
במאמרו זה משתקף היטב כי בלמונטה טרם נתגלתה ברבים ב-1903. התפילות שהוא
מצטט (מאתרים אחרים כמובן, ללא פרוט) משובשות ומאוחרות, בנות ימיו, ולא
מתיקי-האינקביזיציה. והוא הדין לענין המנהגים-המאראנים (ר' איזכור של שני מקרי
"חונקים" עפ"י העתונות בת-זמנו). מנגד, מאמרו מתאר חדירה-איטית של
יהודים כאלה ואחרים לפורטוגל לאחר הגרוש, למרות האיסור-הרשמי, לרבות מארצות-אשכנז.
לפיכך עדין נותר להוכיח: ראשית, שמנהג-ההגעלה היה אותנטי וקדום לגבי כלל המאראנים,
בטרם "התגנבות-היחידים" של יהודים שונים לפורטוגל. ושנית, באשר
לבלמונטה, שהמנהג היה קיים שם לפני 1917. וזאת כיוון שבמסורת-המאראנית
"הכל זורם" ומשתנה בתדירות, כפי שגם ממצאי-מחקרי-שלי מוכיחים. מכל מקום,
בתאנקורט אינו מתייחס כלל לא להגעלה,
וכאמור: גם לא לבלמונטה.
ציטטה מדואר-אלקטרוני מ-11.9.2001 של בלמונטזית
צעירה ומשכילה: "...אינני יודעת אם האנשים למדו משווארץ
את המילה desintrefegar. מה גם שאין היא מתייחסת לפסח בלבד, אלא לכל הנוגע
לדת. לקראת כפור גם הגברים הלכו לטבול בנהר כדי לטהר עצמם (=desintrefegem). אינני יודעת אם מידע זה יועיל לך...".
גברים לפי הציטטה
בהערה דלעיל, ונשים עפ"י גארסיה
(1993) עמ' 71.
לדעת גארסיה
(שם, שם). טקסים אלה קויימו בערב כפור עצמו, לאחר ההטהרות-האישית של
הנשים. הטקס שהיא מתארת להכנת הפתילות אינו זהה במועדו, באורכו,
בתפילותיו, או בחזרות עליהן לשני טקסי-הכנת-הפתילות שאשת-הרב ואני נכחנו בהם
ב-1994-95, ר' בתת-הפרק מלאכים באתר זה. כאמור, אלה התרחשו בטווח שבין כסה
לעשור לפני הכפור, ובעיתוי שונה ממשפחה למשפחה. יצויין שאשת-הרב נכחה
בטקסים בכמה בתים, ובכולם נשמר מועד-ההכנה בין כסה לעשור.
לבקשתם של ראש ועד-הקהילה ושל
מתגיירת פעילה בקהילה, שלחתי ב-1997 זוג-פתילות שהיא טוותה במו-ידיה אל מר אברהם
בורג, בתקווה שלא יניח לסוכנות-היהודית לשכוח קהילה נידחת זו. תקוותה
התבדתה, לצערנו.
סולם זה (ביבליוגרפיה בהערה
הבאה) הינו כלי-אנליטי במדעי-החברה, שנועד לנתח ולכמֵת (=to quantify) תופעות-חברתיות, כמו: דפוסי-התנהגות,
תפיסות או עמדות שהנחקר מבטא, גם אם קשה למדוד אותן בערכים-מספריים. וזאת
עושים לרוב באמצעות שאלונים-למילוי, ולו גם ע"י החוקר עצמו.
בפרק זה יש פירוט חלקי בלבד של הסיבות-המתודולוגיות מדוע במחקרי לא ניתן
היה להעביר שאלון כזה או אחר בקרב צאצאי-האנוסים בבלמונטה (ולו רק בקרב המיעוט-המשכיל),
לספור ולמיין תשובות-אמינות לשאלון, לחשב את מקדם-הסולם=R, אשר בין השאר ידלל מעט מהטיפוסים
הקדם-סולמיים - אם אינם קיימים או ששכיחותם מזערית - תוך ווידוא שהיתר אכן
"מסתלמים". ולאחר-מכן לחפש מתאמים בין R לבין משתנים (מדידים) אחרים.
כבר במאמרו מ-1944 מורי ורבי פרופ. א"ל גוטמן עצמו, השאיר פתח לשימוש בסולמות גם על-בסיס חומר של
הסתכלויות-אנתרופולוגיות, ניתוחי-מקרה, אינטרוספקציה ועוד:The important thing is not how the observations were obtained
... (ר' עמ' 214, טור ב' למעלה, במאמרו המופיע בביבליוגרפיה).
ר' מאמרה של גארסיה
בעתון המקומי של פֿונדאו (1996) עמ' 12.
אני מתעלמת ביודעין ממוסלמים, מפאגאנים שהגיעו מהמושבות,
וממקיימי-פולחנים של כתות-מינות נוצריות ועוד, שאינם מענייני כאן
כרגע.
היה זה ע"י צו-הגרוש
מסוף 1496, שנועד לבצוע ב-1497 כלפי סרבני-התנצרות. בפועל כמעט ולא בוצע גרוש ממשי
מאדמת-פורטוגל באותו הזמן. מרבית היהודים נשארו בכל-זאת בתוך גבולות-הארץ.
ליפינר בחר לכנות את ספרו מ-1998 בשם זה, ר' בביבליוגרפיה.
רבים הוטבלו בסמוך לנמל
תוך ציפיתם לאניות-הגרוש שלא באו. ואילו הצעירים עד גיל 14 נלקחו מהוריהם הסרבנים
והוטבלו ממילא. לעתים-קרובות נואשו הנטבלים הבוגרים, ומפחד-הרשויות זנחו-בפועל את
דת-אבותיהם, תוך וויתור על פולחניה ומצוותיה. הם קיוו שבעקבות התנצרותם יזכו בשוב
בניהם אל חיקם.
תודתי לפרופ. צ.
וורבלובסקי שהיפנה אותי אל דוגמה מעניינת של קריפטו-נוצרים יפניים
דוקא, שבהתנהגותם-הדתית קיימות מספר מקבילות למאראנים: בעקבות עבודת-המיסיונרים
ביפן, המירו דתם לנצרות, אך לאחר גרוש-הזרים נאלצו להתחזות במשך כ-250 שנה
למאמינים בדת-הרוב היפני. בעצם, במונחינו גם הם ( + + ), ר' (1993) Peter Nosco.
אורפלי (1997), עמ' 19.
סלושץ' (1932) עמ' 108 (מצטט את Saa).
ר' ירמיהו יובל
(1988) שפינוזה וכופרים אחרים.
בלשונו של ירושלמי, ר' ( (
1992עמ' 27.
בעקבות שיחה עם פרופ.
אלבירה אזבדו מאה, הסטוריונית מאוניברסיטת או-פורטו.
ור' גם פרוט במבוא לתרגום-העברי של ד. סטוצ'ינסקי (2005) לספרו של שווארץ (1925).
ר' שטיינהרדט
[1964] עמ' 3.
המאראנים נהגו להנשא פעמיים,
פעם נישואים-מאראניים סודיים בבית, בברכת אחת "הרבניות",
ופעם נוספת, לעתים מיד ולעתים לאחר שנים רבות, בכנסיה וע"י הכומר-המקומי.
ואולי זהו סימן-הדואליות (=הפסיחה
על שתי-הסעיפים) המובהק ביותר לו נתפסו
בימי-חביונם.
כל השמות כאן בדויים, כיוון שאנשי-בלמונטה רגישים לפרטיותם
ולחשיפתם.
לתאור של רבנית אחרת, בת-דורה ובת-דמותה
של הנדונה כאן,
ר' באתר רשימתו של א. שטיינהרדט
בנווינדה היתה אשה יפה.
ספרו של ש. שווארץ.
השירה מופיעה כמס. 32 הן במהדורה-השניה (1993), עמ' 77, והן בתרגומו של נ. סלושץ
(1932), עמ' 152.
לפי המסורת המקומית: האציל
בן-המקום שגילה את ברזיל ב-1500.
מכל שלוש-הכלות שנישאו בין השנים
1994-1998 (שתי גיורות ומאראנית אחת ששאפה להתגייר), כולן נישאו לגויים.
ר' סטוצ'ינסקי
(1997), עמ' 34-36.
חפש גם באתר זה.
ר' קאנלו (1996) עמ'
188. תרגום פרקו זה מופיע הן באתר זה והן בקטלוג המוזאון-היהודי אשר נחנך בבלמונטה
באביב 2005.
ר' באתר זה תאור דמות מקבילה-מדור קודם, ברשימתו
של א. שטיינהרדט: בנווינדה וגו'.
ירושלמי מבליט במבוא לספר צילומי-בלמונטה של ברנר
(1992) עמ' 43, את הפרדוקס בין חדש לישן בדתם של בני הקהילה. כמי שעסקה
בשעתו בחקר-החדשנות, נראה לי שיש להרחיב רבות על כך במקום אחר.
בנושא הגעלת-כלים, הכשרה והטהרות שבתי
ופרטתי בפרק זה בדיון בהקבלה בין כפור לפסח.
ר' מ. אטיאש
(1961) עמ' עמ 35 ו-184.
סלושץ' (1932) עמ' 130, מתאר את "מחולת העיגול או רונדה"
הזו על שפת הזזרה, הגם שאישית לא חזה בה.
שווארץ (1993) מס. 52, עמ' 93-94, אמנם חזה במחוללות, אך תעד רק מקצת
מבתי-השיר. יתרם תועדו לאחר מכן בטראס אוש מונטש. ואילו אותן גבירות ששרו באזני
בבלמונטה ב-1996 - שרות בתים אלה עצמם שלא תועדו גם בסרטו של יגאל לוסין
(1992) ירושלים אשר בספרד.
העתון הנקרא ביותר, ע"י נוצרים כיהודים בבלמונטה, הוא
עתון-הספורט הארצי Bola (=כדור). לרוב אין צאצאי-האנוסים קוראים את העתונות הארצית הנפוצה
ביותר (מאו-פורטו בצפון או מליסבון), אבל מרבים להתראיין עבורה לקראת
החגים-היהודיים. יש וראיונות אלה מסירים את הלוט מעל חוסר-ידע משווע במשמעותם של
החגים ושל היהדות-ההלכתית בכלל: באחת הפעמים השיב יהודי-חדש לשאלת העתונאי כי
הלוח-העברי מתחיל... בהולדת-משה, במקום בבריאת-העולם! [מקור טעותו
בכך שבדת-המאראנית יש הקבלות רבות בין משה לישו. למשל: ה-Natalinho, שהמאראנים
חוגגים כ-"הולדת-משה", ר' בהערות להלן).
המאפיין-המטרילינארי
שכיח למדי בקרב אנוסי-בלמונטה, ויתכן שהינו מאפיין של כלל-האנוסים בפורטוגל. הדבר
מחייב בדיקה. שישנם הקשרים רחבים בחברה הפורטוגלית בכללה רמזתי כבר במאמרי ר' ש. מולכו (2001). עמ' 262, המופיע גם באתר זה.
אישית ראיתי שם שתים בלבד, להוציא
ספריה גדולה למדי בעיירה סמוכה, אצל צאצא-מאראני משכיל שהורתו ולידתו בליסבון, ולא
בבלמונטה.
שיחה אישית עם אינסיו
שטיינהרדט, ופרטים על כך מצויים במבואו של סטוצ'ינסקי
בתרגומו לעברית של שווארץ מערה"ש תשס"ו ( מספטמבר 2005).
ב-2005 יש בחור-ישיבה אחד, אדם מבוגר, המצוי
בירושלים ביוזמתו-האישית, במטרה ללמוד-שחיטה. ר' באתר: דיוקנו של האמצעי בקרב הדיוקנאות
של שלושה מנהיגים מבני האנוסים.
ר' להלן בסוף הפרק הנוכחי מסמך המציג
התכתבות שלי עם יושב-ראש הסוכנות היהודית דאז, מר אברהם בורג. ממכתבי אליו בולט
לעין שאפשר היה לצפות מראש את התנודות
בעקבות המבוכה שבחוסר-הידע ובחוסר-המנהיגות. מה חבל שהנסיון למנוע מראש את מכת-התנודות, מכה שאינה כתובה בתורה ואינה מחוייבת
המציאות - לא עלה יפה!
קאנלו,
בשיחה-אישית בסתיו 1997 טען כי יש בין המתגיירים הממשיכים לחגוג גם את החג-המאראני
Natalinho המקדים את חג-המולד (=Natal). אבל, אם "חג-המולד
הקטן" אינו אלא יום הולדת-משה (ר' דברי אחת
המרואיינות בסרט של פרדריק ברנר ועוד, מ-1988),
הנחוג (לדברי קאנלו 1987, עמ' 117) ע"י
המאראנים ב-11 למולד-הירח בדצמבר, הרי שאליבא דמאראנים הוא ממילא חג-יהודי, הגם
שהועתק מז' באדר [ולו לפי הלוח-המאראני]. אבל
העתקה כזו הרי נהוגה גם בחגים ומועדים אחרים, לפי מיטב המסורת-המאראנית של
הטעיית-האינקביזיציה.
שהרי גם מי שנותרו מאראנים מאמצים את הלוח
העברי-הנורמטיבי, קונים מידי פעם מצות, מבקרים בבית-הכנסת ועוד.
בהרצאתי ב-18.3.1999, באוניברסיטת בר-אילן, בנושא:
"רבניות" או רבנים. וגו', ר' בביבליוגרפיה.).
ר' שיר ט"ו מעשרים מרובעים מאוחרים,
בתוך: יהודה עמיחי (1965) שירים,
הוצאת שוקן, ת"א.
© כל הזכויות שמורות
לשרה מולכו, 2001.
פרסום הרשימה מותר אך ורק ללא שינויים,
ובציון-מלא של המקור.
בלמונטה שלי
- www.mybelmonte.com